היהודים ממתינים למשיח צדקם כבר למעלה מאלפיים שנה ובהחלט ראוי לברר מה הסיכוי שהוא יבוא לגאלם כבר מחר בבוקר, או, לצורך העניין, בכל יום אחר. |
הסיכוי שהמשיח יבוא מחר לאחר אלפיים שנות היעדרות שקול לוגית לסיכוי שהשמש לא תזרח מחר לאחר 5,778 שנות זריחה סדירה[א]. את הסיכוי שהשמש תזרח מחר נוכל לחשב בעזרת חוק הרציפות של לפלס שמניח שאם אין בידינו שום מידע נוסף אזי הסיכוי שאירוע מסוים יתרחש שוב לאחר k התרחשויות קודמות הוא (k+1/k+2) [ב]. לשם דוגמה, מאז היום הרביעי לבריאה העולם חווה משהו כמו 2,100,000 זריחות ולכן הסיכוי שהשמש תזרח גם מחר הוא 2,100,001/2,100,102, כלומר, 99.999952% (אם נדייק עד לשש ספרות אחרי הנקודה). הסיכוי שהשמש לא תזרח מחר הוא המשלים למאה של הסיכוי שהשמש כן תזרח מחר, במקרה זה, 0.000048% בלבד – בדומה לסיכוי שמטבע תקין ייפול על אותו הצד 14 פעמים ברצף. |
מחשבי הקיצים |
הגמרא אמנם אוסרת לחשב את הקץ: |
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז/ב ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא אמר ליה בתחילתו או בסופו אמר ליה איני יודע כלה או אינו כלה אמר ליה איני יודע רב אשי אמר הכי אמר ליה עד הכא לא תיסתכי ליה מכאן ואילך איסתכי ליה שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש אמרתי לו זו מניין לך אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים מהן מלחמות גוג ומגוג ושאר ימות המשיח ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה איתמר תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר לא כרבותינו שהיו דורשין עד עידן עידנין ופלג עידן ולא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ אלא מלכות ראשון שבעים שנה מלכות שניה חמשים ושתים ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה מאי ויפח לקץ ולא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו איני והאמר רבא דרא דקמי קודשא בריך הוא תמני סרי אלפי [פרסא] הואי שנאמר סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה הא דמסתכלי באיספקלריא שאינה מאירה ומי נפישי כולי האי והאמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הם אני ובני מהם אם מאה הם אני ובני מהם אם שנים הם אני ובני הם לא קשיא הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו כתנאי רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב תניא אידך רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו חנם נמכרתם בעבודת כוכבים ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים אמר לו רבי אליעז |
אבל אין להסיק מכך שהתפלפלות כזאת או אחרת מנעה מגדולי ישראל להאמין שדווקא הם הצליחו לפצח את סוד אחרית הימים ולפרסם ברבים את מועד בואו של המשיח. הטבלה הבאה מונה את החשובים שבהם: |
|
|
אברהם בן אליעזר הלוי שקבע בספרו 'משרא קטרין' שהמשיח יבוא בשנת 1522; שלמה מולכו שחישב ומצא ששנת 1540 תהייה שנת הגאולה; הגאון מווילנה שפרש רמז בשיר השירים והחליט שהמשיח יבוא בשנת 1840; רבי אברהם יעלין, בספרו 'גאולת ישראל' ראה בציונות את הגאולה המובטחת והצביע על שנת 1948 כשנת התממשות הגאולה; רבי אברהם אזולאי מחברון בספרו 'חסד לאברהם' דחה את הגאולה לשנת 2,000; הרב חיים דוד הלוי, לשעבר הרב הראשי של תל אביב, בחר בשנת 1990; רבי שניאור זלמן מלאדי[ד], חישב ומצא שהמשיח יבוא בשנת 1842; |
יש המחשבים את קץ קיומה של הארץ. לדעתם ישתנו הדברים לעת קץ ויתנהגו בדרך יותר רוחנית. מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל
***
ובכל זאת לא אמנע מלכתוב מה שראיתי כתוב בספר קץ הקרוב לזמננו, ועדיין לא נתגלה לרבים, וז"ל עדות מתלמידי האדמו"ר הרש"ב שניאורסהאן זצוק"ל, וז"ל הספר [כוננת מאז]: "שמעתי מזקני הרה"ח המפורסם ר` יהודה אריה לייב ציוויאק זצ"ל שסיפר שבהיותו גר בורשא שמע מזקני חסידי הרש"ב זי"ע שסיפרו על חסיד אחד שעלה לתורה אצל הרב בעל התניא זי"ע בפרשת פקודי והרב היה הקורא בתורה, וכשהגיע הרב לפסוק ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וגו`, שמע מהרה"ק שאומר בלחישא ששנת `אלף שבע מאות וחמשה ושבעים` הוא זמן ביאת משיח במהרה יגלה, ואחר כך סיפר החסיד מה ששמע מפה קדשו, וכששמע בעל התניא הקפיד בדבר ולא הוציא הלה את שנתו בר מינן", עכ"ל.
*** (1) זוהר חלק א דף קטז/ב דוא"ו, כדין וא"ו יוקים לה"א, בזמנא שית זמנין עשר, כדין שלימו שתין נפש וא"ו, עשר זמנין וא"ו, שי"ת זמנין עשר (דוא"ו) וא"ו סלקא (בעשר) בי', וא"ו נחתא בה"א, אשתלים וא"ו גו עשר שית זמנין, כדין הוו שתין לאקמא מעפרא, ובכל שתין ושתין מההוא אלף שתיתאה, אתתקף ה"א וסלקא בדרגוי לאתתקפא. ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה, כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימניך (בראשית ז יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו', נבקעו כל מעיינות תהום רבה. א"ל רבי יוסי, כל דא אריכו זמנא יתיר מכמה דאוקמוה חברייא, דאיהו יומא חד, גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר, דכתיב (איכה א יג) נתנני שוממה כל היום דוה, א"ל הכי אוליפנא מאבא, ברזין דאתוון דשמא קדישא, וביומי דשני עלמא, וביומי דבראשית, וכלא רזא חדא איהו, וכדין יתחזי קשתא בעננא בגווני נהירין, כאתתא דמתקשטא לבעלה, דכתיב (בראשית ט טו) וראיתיה לזכור ברית עולם, והא אוקמוה ושפיר הוא, וראיתיה בגוונין נהירין כדקא יאות, וכדין לזכור ברית עולם, מאן ברית עולם, דא כנסת ישראל. ויתחבר וא"ו בה"א ויוקים לה מעפרא, כמה דאת אמר (שמות ב כד) ויזכור אלהי"ם את בריתו, דא כנסת ישראל דאיהי ברית, כמה דאת אמר והיתה לאות ברית וגו', כד יתער וא"ו לגבי ה"א, כדין אתין עלאין יתערון בעלמא, ובנוי דראובן זמינין דיתערון קרבין בכל עלמא, וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא וידכר לה קב"ה, וישתכח קב"ה לגבה גו גלותא, כחושבן וא"ו שית זמנין י' (עשר), עשר זמנין שית שנין, וכדין תיקום ויתפקד עלמא למעבד נוקמין, ומאן דאיהו מאיך יתרמי. א"ל רבי יוסי שפיר קאמרת, בגין:
. ספר אמונות ודעות לרס"ג, מאמר רביעי.
כמו כן בספר קץ הפלאות פרק ד', בהגהות ברכה וישועה סק"ט, חישב את זמן הפקידה לשנת ת"ח, המלבי"ם (סוף דניאל) חישב את הקץ הגאולה לשנת תרע"ג. בספר משא בערב (עמוד ס"ה) חישבו לשנת תשכ"ז. בקונטרס בית היחיאלי (דף צ"ז - צ"ח) ובספר התקופה הגדולה (עמ' תנ"ח) חישבו לשנת תש"ן, וכן העיד גם הצדיק ר' יעקב הרמן ששמע מגדולי הדור כי בשנת תש"ן עלינו להתכונן לשבת.
***** ***
לנוכח דברינו, הרי שפער גדול ישנו בין דברי המהר"ל מפראג שאמר בדעת אותם חכמים שחישבו את הקץ כי "עד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל", לבין דברי האומרים בשם הסבא קדישא משפאלא כי "עד שנת ת"ר היכל המשיח סגור ומסוגר", שכן לדברי המהר"ל מפראג אפשרות בוא המשיח לא נשללה באותו פרק זמן אלא מבואו בגאולה דבעתה, אך עדיין מצפים היו לגאולה דאחישנה, ואילו לדברי האומרים בשם הסבא קדישא משפאלא כי עד שנת ת"ר היכל המשיח סגור ומסוגר, הרי שאפשרות בוא המשיח באותו פרק זמן נשללה מכל וכל, הפך מאמונת י"ג עיקרים "אחכה לו בכל יום שיבוא", ואם אומרים זאת בשם הסבא קדישא משפאלא, הרי שתולין בוקי סרוקי באילן גדול, וראויה תגובת ה"דברי תורה" להאמר במלוא חומרתה.
**** קץ הימים
אחרית הימים, וסוף הזמן המוגבל לגאולה העתידה.
חז"ל חשבו שני קיצין, הקץ הראשון מימות המשיח, שיתחילו אחר הגלות האחרונה אם יגאלו בזכות מעשיהם הטובים, והקץ השני כשיגיע הזמן מאת ה' והדבר הזה סתום בדברי דניאל. היו מחז"ל שחישבו את הקץ והיו שהתנגדו לכך. מפרשים רבים נסו לבאר את הקץ הסתום בדניאל.
****
מחשבי הקץ
הנושא שבו אנו עוסקים בדפים אלו הוא העולם הבא וימות המשיח. נושא זה היה מקור להרבה חישובים שנעשו במהלך הדורות, כאשר אנשים חיכו מאוד לראות את אחרית הימים. הגמרא מתארת מכתב שהיה כתוב בלשון הקודש ובכתב אשורי – דבר שהיה מאוד נדיר בתקופת חז"ל קודם כל בגלל האיסור לכתוב תורה שבע"פ, ושנית בגלל שהשפה המדוברת לא היתה לשון הקודש אלא ארמית, ולכן ייחסו חז"ל אמינות גבוהה למכתב הזה, שכנראה נכתב בתקופה קדומה. בעקבות המכתב הזה מביאה הגמרא מספר חישובים לגבי אחרית הימים: 1. תלמוד בבלי סנהדרין צז, ב שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש, אמרתי לו: זו מניין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גינזי רומי מצאתיה, וכתוב בה: לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם (=שנת 531 לספה"נ) - העולם יתום. מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר ימות המשיח. ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבא אמר: לאחר חמשת אלפים שנה איתמר.
2. דניאל פרק יב, ה-יג וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין:
3. דניאל פרק ז, כג-כה כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כָּל מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ: וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָה עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהוֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל: וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן:
4. דרשות הר"ן (ר' נסים מגירונדי, המאה ה-14, ספרד) הדרוש החמישי ולפי הנראה מפשט הכתובים, גם לדניאל עצמו לא נתבאר כרצונו. כי במראה הראשונה אמר "ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידה עד עדן ועדנין ופלג עדן", ודניאל לא הבין זה, כמו שאמר "שגיא רעיוני יבהלונני וגו' ומלתא בלבי נטרת". ובמראה השני אמר "עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס", והיתה התשובה "עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש", וגם בזה נאמר "ואני דניאל נהייתי ונחליתי ואשתומם על המראה ואין מבין". ובסוף הספר כתוב "ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור עד מתי קץ הפלאות", והשיב "למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה", וגם בזה נאמר "ואני שמעתי ולא אבין". והשיבו "לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ".
5. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין הקדמה לפרק חלק והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.
6. רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
7. מסכת דרך ארץ פרק היוצא הלכה יג ר' יוסי אומר הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא
8. ספר האמונות והדעות (רב סעדיה גאון, המאה ה-10, בבל) מאמר ח ואנחנו צריכים להשתדל ולחקור על פירוש מועד מועדים וחצי, עד שיהיו כמו אלף ושלש מאות ושלשים חמש שנה. כי אמרו 'למועד' איננו כי אם לשמוש הדברים, כאמרך "למועד חדש האביב", והעיקר מועדים וחצי. וחקרתי ומצאתי זה מסכים שנאמין, שהוא רוצה במאמר מועדים, שני מלכות ישראל, ויהיה הקץ כשני מלכותם וחציָם בלי ספק. והוא שכל עתי המלכות 890 שנה, 480 קודם בנין הבית, ו410 בבית, וחצים 445, יהיה הכל 1,335 בלי תוספת ובלי חסרון. ויהיה אמרו "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים", מעת מאורע שאירע בבית שני בתחלת בנינו, תהיה אחר העת אשר אמר בו המאמר הזה לדניאל, חמש וארבעים שנה. ויהיה אמרו "עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש", צריך שיקח ממנה החצי, מפני שהוא פירט את הימים ועשה אותם ללילה ויום, ויהיה החצי 1,150. ויהיה זה מאחר העת אשר נאמר בו לדניאל המאמר הזה קפ"ה, יגיע סוף הג' זמנים אל שנה אחת בעצמה.
9. רבינו בחיי על התורה (ר' בחיי בן אשר, המאה ה-14, ספרד), שמות יב, מ מצינו בגאולת מצרים שלושה קצים, והם: ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחילת גרות זרע אברהם עם עניים ודלותם ולחצם של בניו, שנאמר: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו. וכן תמצא בגאולתנו העתידה שלושה קצים בספר דניאל: אלף ק"נ, אלף ר"צ, אלף של"ה, הוא שכתוב תחילה (דניאל ח, יג-יד): "וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס: וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ", חשוב ימים ולילות ביחד, וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"נ שנה. וכתיב (דניאל יב, יא): "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים", וכתיב אחריו (דניאל יב, יב): "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה". והיתה הסיבה מאת הקב"ה שהיתה גאולת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה, ושלא נאמר: אבדה תקותנו נגזרנו לנו, כי מאחר שנתברר לנו כי שלושה קצים אלו של גאולת מצרים שלשתן היו אמת, כן עלינו להאמין כי שלושה קצים המפורשים בדניאל בגאולתנו העתידה כולם אמת אע"פ שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות, ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים, שאם יזכו יהיו נגאלין בראשון, ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני, ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי, ואי אפשר להתאחר הגאולה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.
10. ספר כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי, המאה ה-14, ישראל) פרק ו דברי מחשבי קיצין: הוסר התמיד ג' אלפים תתכ"ח. הוסף על זה ימים אלף מאתים ותשעים, ואז יעמוד מיכאל שַׂרֵנוּ במצוות צורנו, והוא חמשת אלפים קי"ח (=1,358 למניינם). וקצתם אומרים, כתיב "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"... הוסיפהו על חרבן הבית שהיה בחטאינו אל ג' אלפים ותתכ"ח, יהיה המקובץ מזה ה' אלפים קס"ג (=1,403 למניינם).
11. הרמב"ם, איגרת תימן, עמ' קמב - קנג במהדורת שילת ואולם, מה שזכרתו מעניין הקצים ומאמר רבנו סעדיה ז"ל בהם - ראשית, מה שראוי שתדעהו, שאין לאדם אפשרות לדעת ידיעה ברורה של הקץ לעולם, כמו שביאר דניאל ואמר "כי סתומים וחתומים הדברים"... שאנשים יחשבו קצים למשיח ולא יצליחו...
12. אבן עזרא (המאה ה-12, ספרד) דניאל פרק יא פסוק ל ובן היוצר חיבר ספר במועד הקץ וגם נפצתי דבריו ככלי יוצר טרם בא מועדו כי הוא מקוה מועד עבר וכלל אומר דבריו בדברי קץ. גם דברי רבי שלמה בן גבירול ז"ל רצה לקשור הקץ במחברת הגדולה על שני הכוכבים העליונים. גם דברי רבי אברהם הנשיא בספר קצים ודברי היוצר ודברי רבי יצחק בן לב וכל החושבים המלות או האותיות בחשבון גימטריא הכל הבל ורעות רוח, כי דניאל לא ידע הקץ ואף כי הבאים אחריו, רק רמז המלאך דבר כאשר אפרש רק לא פירש מתי יהיה.
13. פירוש דון יוסף בן יחיא (המאה ה-15, ספרד) דניאל דף קי, א אז ענהו המלאך כי יתמיד מעת החזון ההוא עד הערב והלילה מהבקר והיום מאלפיים ושלוש מאות שנה שאז נצדק קדש לעד ולעולם. והנה משנברא העולם עד שקם כורש הפרסי שלושת אלפים ושצ"א שנים, שאז בימים ההם ומעט קודם בימי בלשצר ודריוש ראה דניאל החזיונות האלה באופן כי בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם בקירוב אם מעט קודם או מעט אחר בך יבוא קיצנו בעזרת ה', למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם כשלוש מאות שנה מהאלף הששי למען יתראה לעין כל היות האמת איתם וייהנו בגוף ונפש מן העולם הזה תחת אשר נענשו בעול גלות האומות בגוף ונפש. ויהיו המאות שלושה להיות כי בסך ההוא יפול החזקה, ויאומת הדבר היותו בלתי מקרי בהתמידו הסך ההוא.
14. שו"ת מן השמים (ר' יעקב ממרוויש, המאה ה-13, צרפת) סימן עב ועל קץ הגאולה שאל כמו כן, אך לא מצא התשובה כתובה לפניו.
אם כי אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין צ"ז ב תיפח עצמן של מחשבי קצין, ובמס' דרך ארץ פ"א שהנותן את הקץ אין לו חלק לעוה"ב, הנה סיימו עלה בגמרא שם כי לא אמרו כן כי אם על אלו שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא, אבל המאמינים אמונת אומן בשרשי ויסודי דת קודש שמהם כי גאולת ישראל בוא תבוא אם שתתמהמה הם הרשו לעצמם חשוב מחשבות ולצרף אחת לאחת רמיזות יעודי הנביאים למצוא חשבון התחלת תשועת עולמים ומלכות שדי למען החיות לב אסירי התקוה ולחזק ברכים כושלות. ומני אז מצינו יעודים וזמנים שונים...
15. שו"ת שבט הלוי (הרב שמואל הלוי וואזנר, בני ברק) חלק י סימן א ב"ה, כבוד ידידינו כש"ת מוה"ר מרדכי גנוט שליט"א בעל הלוח המפואר דבר בעתו.
***
ב'איגרת תימן', והוא מכנה את הקץ הזה "יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ", ואומר שקיבלו מאביו "שקיבלו מאביו ומאבי-אביו". *****
אמר ר' שמעון הא אתערנא ברזי דאתוון דשמא קדישא בסתרא דאתערותא דיליה לגבי בנוי אבל השתא אית לי לגאלה מה דלא אתיהיב רשו לבר נש אחרא לגלאה, אלא זכו דדרא דא יקיים עלמא עד דייתי מלכא משחיתא. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בריה ולר' אבא קומו בקיומייכו. קמו ר' אלעזר ור' אבא. בכה ר' שמעון זמנא אחרא אמר, ווי מאן יקום במה דחמינא גלותא יתמשך מאן יכיל למסבל. אף איהו קם ואמר, ה' בעלונו אדונים זולתך לבד בך נזכיר שמך [יש' כו:יג]. האי קרא אוקמוה, אבל בהאי קרא אית רזאעלאה גו מהימנותא. ה' אלהינו דא הוא שירותא דרזין עלאין אתר דמתמת נפקין כל נהירו דשרגין... תרגום: אמר ר' שמעון: הנה התעוררנו[ה] ברזי אותיות השם הקדוש[ו] בסוד התעוררו אל בניו ,[ז] אבל עתה עלי[ח] לגלות מה שלא ניתנה רשות לאחר גלותו. אלא (= וזאת משום) שזכותו של דור זה היא שתקיים את העולם עד שיבוא מלך המשיח. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו ולר' אבא: עמדו על עמדכם! קמו ר' אלעזר ור' אבא. בכה ר' שמעון פעם נוספת ואמר: אוי מי יוכל לעמוד במה שראיתי,[ט] הגלות תתמשך, מי יוכל לסבול. אף הוא קם ואמר: ה' בעלונו אדונים זולתך... פסוק זה כבר פירשוהו[י] אבל בפסוק זה יש סוד עליון שבתוך האמונה.[יא] ה' אלהינו זה הוא ראשיתם של סודות עליונים,[יב] מקום[יג] שמשם יוצאים כל אורות הנרות... מכאן ואילך הוא דורש באריכות בסוד האלוהות ובמצב הספירות בהיסטוריה של עם ישראל לגלויותיו השונות, עד שהוא מגיע מתוך עיון באותיות שם הויה בצירוף חישובים שונים לקביעת זמן הקץ (ח"ב, ט ע"א-י ע"ב). קץ זה יחול בשלבים שונים; הראשון בהם יוצא, לפי חישובי, בשנת 1334 לסה"נ.[יד] אבל דור אחד או שניים לפני מועד תחילת הגאולה, בשנת 1268, 'יחשך לישראל'. בשנה זו או שנים מועטות אחריה החל ספר הזוהר להיכתב.[טו] תקופת-חושך זו מתאימה להפליא לתיאור 'הדור האחרון' הרע, שבו ייכנסו החכמים ל'אדרא קדישא', כדי לקיים את העולם עד בוא המשיח, לפי הקטע שהבאתי לעיל בסעיף זה (ח"ג, כה ע"א). עניין זה מאשר לחלוטין את תפיסת כינוס האידרא כמאורע בעל משמעות משיחית מובהקת, מחד גיסא, ואת זהות הכינוס עם פעולתו של בעל הזוהר עצמו, מאידך גיסא.
התגובות היהודיות למפעל הצלבני (סיכמה: עליזה גוטמן)
"וזה שאנו עתידין לגאל במהרה בימינו בסוף האלף החמישית. כך מסור כל עת בידי ישראל. וגם הנוצרים התועים לפי ששמעו כך שהמשיח בא בסוף האלף החמישית ומצאו הם שהיה זמן תלויים הרשע שהייה עצמו בסוף האלף הרביעי, ואע"פ שהיה אותו הרבה ממאתים שנה קודם השלמת האלף ולא היה אלא במאת ל"ז, קבעו הם טעותם בסוף האלף החמישית, ועשו מאדם ועד נח אלפים שנה, וכמה חשבונות ותחבולות של טעויות . . ובמאת החמישים במהרה בימינו יהיה כל החירות לישראל ונשוב לאחוזתנו ולנחלתנו ... ומ"ט שנה אלו של שבע שבתות שנים ציוונו המקום ברוך הוא במצוה זו והיא רמזל גאולה, ובזכות הנמי (=גם) תהיה הגאולה, וחשוב מ"ט שנים למ"ט מאיות שנה, מאה לשנה מאה לשנה, שהן ארבעת אלפים וט' מאות, והמאת החמשים היא דמיון לשנת היובל, שכולה דרור וחירות, כי במאת החמישים אולי אנו עתידין ליגאל במהרה בימינו, אולי בתחילת המאה החמישים או באמצעה או בסופה".
הקטע הוא פרוש לספר יצירה של ר' יהודה הברצלוני . הקטע מתייחס למסורת יהודית ונוצרית על ביאת המשיח בשנת ה' אלפים לבריאה. מסורת זו נובעת מראיה הרמונית של ההיסטוריה. הרקע הוא בריאת העולם ב-6 ימים, כאשר לפי האמונה הרווחת אלף שנה של בני אדם שקולים כנגד יום אלוהי אחד. לפי זה, ההיסטוריה עתידה להימשך 6000 שנה ואחרי מועד זה יתחיל העידן המשיחי. אמונה זו הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים.
ישו היה האדם הראשון "החדש". האדם נברא באמצע היום השישי לבריאה וגם הצליבה של ישו הייתה ביום הששי של השבוע. לידתו של ישו הייתה גם היא באמצע האלף השישי.
סיבוך נוסף - לאחר שיבעה מחזורי שמיטה בא יובל. לפני שנת 5000 באה שנת שמיטה (4999 ). מאחר ששנת 1240 משלימה 5000 שנה מאז הבריאה אז 50 שנה לפני 1240 אנלוגי לשנת היובל, שנת החרות המשיחית וסיום ההיסטוריה.
· 6 ימי בריאת העולם · שנת היובל כקוד משיחי · סוף עידן הנצרות כל הסימנים מובילים אל התקופה המשיחית. כל חישובי הקץ, מכל הכוונים, מובילים אל שנת 1240 .
קיים מרחק בין חישוב קץ הימים לצפייה משיחית. לפי אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה שחי במאה הרביעית) על הנוצרים לשמר את קיום הקהילה היהודית כהוכחה לניצחון הנצרות על היהדות. מכאן – חיי היהודים בעולם הנוצרי הם חיי שעבוד! רק המשיח יחזיר את עמו לארצו. רק הקראים מטיפים שיש לעשות מעשה כדי לזרז את ביאת המשיח – עליה לארץ ישראל. וחיים בה. הקראים הם תנועת מחאה וזיקתם לארץ ישראל נובעת מכך. ההשקפה המקובלת בין היהודים היא שאין צורך בכל פעולה כדי לקדם את ביאת המשיח.
5."ואל יעלה על לב אדם לומר, שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה ... ואל ישגה אדם לומר שיגלה בארץ ישראל בין הגוים ... אלא דבר ברור שיהיו בארץ ישראל תופשי התורה והחסידים ואנשי המעשה מד' רוחות העולם, אחד מעיר ושנים ממשפחה, איש איש נשאו לבו ונצנצה בו רוח טהרה והכשר חיבת הקודש. ואחר כך יגלה ביניהם מלך המשיח ... וכאשר ירבה הקהל בארץ ישראל ויתפלל ובהר הקודש ותעל שוועתם השמימה ויגלה מלך המשיח ביניהם, וקיבץ שאר נדחי גלויות, כי ישמעו ישראל לאמור נגלה מלך המשיח ... ויתקבצו אליו מארבע רוחות העולם גיבורי ישראל, ויעש חיל גדול ויכה מנציבי ישמעאל ואדום שבירושלים, ויגרש הערילים ממנה."
מקטע זה (במידה שאפשר להבין אותו. ע.ג.) נובע שיש להתכונן לביאת המשיח. הרעיון שיש להתכונן הוא יוצא דופן בספרות הרלבנטית. גם במקרה זה הרעיון מבוסס על הצפייה לשנת 1240 . הקטע חובר בין השנים 1210-1219 ; הביטוי "ארץ לא טהורה מתייחס לכך שבירושלים יושבים גויים ולא יהודים. השלטון בתקופה זו מצוי בידי נוצרים ומוסלמים. יש תכנית פעולה - שליחת חלוצים לפני המחנה לשם קבלת פנים למשיח. המסקנה – יש לשלוח נציגים לארץ ישראל.
פרופ' יובל סבור שתכנית זו באה כתגובה למפעל הצלבני. ההקשר הצלבני הוא התגובה היהודית למסעי הצלב – קריאה למסע צלב יהודי לארץ ישראל. קריאה זו אכן נענתה! קבוצה של "בעלי תוספות" מצרפת יצאה ב-1311 לדרך. קבוצה זו ידועה כ"עלית 300 הרבנים". מדובר בהנהגה הרוחנית שיצרה חיבור הלכתי על מצוות התלויות בארץ ישראל. קבוצה זאת היא תנועת ההתיישבות הראשונה הידועה לנו. המפעל נכשל ולא ידוע מה היה בסופו. יתכן שהרבנים חזרו לאירופה. בכל אופן, למסע לארץ ישראל לא היו תוצאות כל שהן.
קטע 6 : פירוש של אחד מחסידי אשכנז על התורה "והגבלת את העם סביב" – מסביב ירושלים וסביב ארץ ישראל. "השמרו לכם עלות בהר" - רמז, השביע את ישראל שלא לדחוק את הקץ ושלא לעלות לארץ ישראל קודם הזמן ... "ונגע בקצהו" - רמז, שלא יגעו לבנות בו את בית המקדש קודם זמנו. דבר אחר: "ונגע בקצהו" – שלא ידחקו את הקץ ולא ידחקו וזהו "ונגע בקצהו" - בקץ . "כל הנגע בהר מות יומת" – כל הממהר לעלות לארץ ישראל מות יומת. "לא תגע בו יד כי סקל יסקל"- כל הממהר. לא יחיה כל העולה קודם הקץ, שבעוד הגלות לא יצאו לחפשי. "במשך היובל המה יעלו בהר" - רמזו, אימתי יצאו ישראל מגלותם ויעלו לארץ ישראל ? כשימשוך היובל".
קטע 6 נכתב בגרמניה במאות 12-13 ומשקף את גישתו של ר' יהודה החסיד שייסד תנועה רוחנית בגרמניה. בקטע מובעת התנגדות לעליה "טרם זמנה" תוף יצירת אנלוגיה בין ירושלים להר סיני (שאסור לנגוע בי בטרם עת). העליה לירושלים מותרת רק כאשר תקיעת השופר תבשר את בוא המשיח. אין בדברים איסור גורף על עליה לארץ ישראל. מהקטע הזה ניתן להעריך את עומק הניגוד בין העולם הצרפתי לעולם הגרמני. היחסים בין הנהגת יהדות צרפת להנהגה הגרמנית מקבילים לוויכוח הנוצרי אם מסע צלב צריך להתבטא במסע צבאי לארץ הקודש או בחזרה בתשובה בארץ המוצא או האם מסע צלב הוא מסע רוחני או מסע כיבושים. שתי הגישות בעולם היהודי מקבילות לוויכוחים בעולם הנוצרי באותו נושא.
10) רמב"ן רברים כח. מב "ודע. כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערתו בדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות. הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ. כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים. והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ. כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה. שהוא הגלות, ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת. על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים. והיו למשל ולשנינה בכל העמים. שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ .וכבש בארץ יהורה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט). כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות. והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה. והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה. ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים. ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' : והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות. וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון. שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי. על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות. שהיה זה כאשר כל ולהוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה). ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון . אם כן. הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא. או בטוב מהם שרחמיו עלינו. כיישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת. וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו".
הרמב"ן השתתף בוויכוח תיאולוגי (יהודי – נוצרי) בשנת 1263 (זמן רב לפני רדיפות היהודים בספרד). הוויכוח התנהל ברמה אינטלקטואלית גבוהה. שנים מעטות לאחר מכן הרמב"ן הגיע לירושלים ולבסוףהתיישב בעכו, בעלת האופי האירופי, בה נפטר ב-1267 . בשנים אלה הוא ערך מחדש את פירושו לתורה. בין השאר הוא התייחס לכפילות בין ויקרא כו' לדברים כח' המביאים שניהם את "הברכה והקללה" וחיפש הסבר לחזרה. הוא מפרש את הפסוק "ושממו עליך אויביכם" ומציע פרוש חדש – במקום הפירוש שהארץ תיחרב עד כדי כך שאפילו אויבים לא יוכלו לחיות בה, הוא מציע פירוש חדש: הארץ חרבה כי היהודים עזבו אותה!! . 12רמב"ן. השמטות לספר המצוות של הרמב"ם. מצווה ר "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו. לאברהם ליצחק וליעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'. . וזוהי אשר החכמיםקורין אותה מלחמת מצווה ... ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין ה. והיא דירת ארץ ישראל. עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה ... הכל הוא ממצוות עשה הזה. שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן. היא מצוות עשה לדורו מתחייב כל יחי ממנו. ואפילו בזמן גלות. כידוע בתלמוד במקומות"
לעומת הרמב"ן המדגיש את הישיבה בארץ ישראל, הרמב"ם אינו סבור שחייבים לחיות בארץ ישראל. החידוש של הרמב"ן הוא בהטלת חובה לכבוש את הארץ. סביר להניח שרעיון חדש זה בא ממקור צלבני. רעיון החובה לכבוש את הארץ מהווה את הבסיס האידיאולוגי של גוש אמונים בימינו.
****
* * * 'הגאון'. כך, במילה אחת מלאת הוד, תואר רבי אליהו מוילנא, אחד מגדולי הדור שקמו לעם ישראל בעת האחרונה. אחד מחשובי חוקרי תולדות הגר"א, ד"ר אריה מורגנשטרן, פירסם לאחרונה מחקר מאלף על הגר"א, שנגע בין השאר לחישוב הקץ (המחקר פורסם בחוברת חגיגית שיצאה לרגל תערוכת הגר"א בישיבת 'הר-עציון'). שלוש הסכמות בלבד נתן הגאון בימי חייו, מספר זעום ומצומצם ביותר. שתיים מהן בכתב, אחת בעל פה. אחת משתי ההסכמות שבכתב ניתנה לספר ''דרכי נועם'. הספר, שהינו ספר דרשות קבליות, נפתח בארבעה עמודים מרתקים העוסקים בחישוב הקץ. חישוב הקץ שם מתבסס על הנחה שכל אלף שנים הינם יום אחד אצל הקב"ה וכי הקץ צריך להגיע בזמן המנחה של היום השישי - 'לעת ינטו צללי הערב'. זמן המנחה הינו בשעה שש וחצי. אם אלף שנים הינם 12 שעות הרי שהשעה 6 וחצי הינה אחרי 541.6666 שנים - דהיינו בשנת תקמ"א ושמונה חודשים. חישוב זה, שרווח מאוד באותה תקופה והתבסס בין השאר על דבריו של בעל ה'אור החיים' (ויקרא,ו) עודד גלי עליה רבים לארץ ישראל באותה תקופה. בין העולים היו רבנים גדולים מאוד. רבי חיים בן עטר, הרמח"ל ור' גרשון מקיטוב הינם רק חלק מהרשימה. אל גל עלייה זו הייתה אמורה להצטרף גם דמות נוספת. 'הגאון'. הגאון שבספרו, 'ספרא דצניעותא', רמז בדבריו לחישוב הקץ הנזכר לעיל, הכין את מסעו לארץ בקפידה. הוא דאג לחתן את שני ילדיו ולהכין לאשתו חנות שממנה תתפרנס בזמן שיעדר מוילנא. זמן היציאה תוארך לשלוש שנים לפני מועד הגאולה, שנת תקל"ח. בפועל המסע של הגאון נכשל. הוא קטע את מסעו באמצע וחזר לביתו. גם חישוב הקץ דלעיל נכשל. דבר לא קרה בשנת תקמ"א. * * * נכשל? - לא בהכרח. החישוב הנ"ל דווקא היה מוצדק ומדוייק. הטעות של הגר"א היתה טעות קטנה מאוד. קטנה אבל דרמטית. הגאון טעה בשעתיים בלבד. זמן המנחה לפיו חישב הגאון את הקץ הינו שש וחצי. אלא שזמן זה, של שש שעות וחצי, תקף רק יום אחד בשנה - כשערב פסח שחל בשבת. בשאר ימות השנה, הזמן בו שוחטים את קרבן המנחה מאוחר יותר. 'תמיד נשחט בשמונה ומחצה' (פסחים,נח). שעה שמונה וחצי היא השעה של המנחה בימות השנה הרגילים. מתי יוצא שמונה וחצי שעות? 708.333 מתחילת האלף. במילים אחרות - שנת התש"ח... (על סמך דברים ששמעתי בצעירותי בשם ר' שבתאי שילה) * * * עיסוק בחישוב הקץ בלתי אפשרי. אפילו את הגאון, שכל רז לא אניס ליה וששלט בכל מכמני התורה טרחה ההשגחה להטעות, כדי שלא יפגע בתאריך המדויק. ברית כרותה לבורא העולם שלא נדע את הקץ ולא נבין אותו עד אחרי שיקרה. את חישוב הקץ ניתן לעשות רק אחרי שהוא מתרחש, לא לפני. זאת ככל הנראה היתה גם תובנתו של הגאון אחרי שמסעו לארץ ישראל נכשל. הוא הקים בית מדרש שפעל עד יום מותו והכשיר תלמידים שיקדמו את הגאולה. לא עיסוק מיסטי בגאולה אלא השתדלות מעשית. אנו צריכים להתמקד בעשייה, ולא בתוכניות לבורא העולם. אנו צריכים לראות מה אנחנו יכולים לתקן ולשפר ולא כיצד צריכה הגאולה השלמה להיראות. איננו יודעים מה תפקיד חורבן גוש קטיף במהלך הגאולה ואין זה ענייננו. אנו צריכים לשאוף לבנות ולתקן ככל שניתן. אנו צריכים להשתדל בכל יכולתינו למנוע הרס וחורבן. להשתדל - כן לקבל אחריות על תהליך הגאולה - לא. 'לא עליך המלאכה לגמור - ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. * * * וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה... מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל... סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ (דניאל יב)
אבא הילל סילבר מביא דוגמאות רבות של חישובים אנו נזכיר כאן רק כמה מהם חכמי המשנה חשבו שהמשיח יגיע במאה החמישית לספירה ספר זרובבל יצירה מהמאה השביעית לספירה חזה שזה יקרה בשנת 1058 אחרי ספירת הנוצרים. הרמב"ן משה בן נחמן האמין שזה יקרה בשנת 1540 המשורר יהודה הלוי חשב שהתהליך המשיחי יתחיל עוד ב-1383 ויגיע לסיומו ב1403 האר"י הקדוש בצפת (1534-1572) האמין ששנת 1575 תהיה השנה שבה יתחיל העידן המשיחי.
דון יצחק אברבנאל המפורסם במחשבי הקיצים היה משוכנע שזה יקרה כנראה בשנת 1503 או 1504 הוא נותן תאריכים נוספים של שנת 1547 ושנת 1559 שאז יסתיים שלטון ארבעת המלכות. על פי אברבנאל העידן המשיחי יגיע לקיצו בשנת 1591. מדרש העולם קבע שתחיית המתים תהיה בשנת 1648 לספירה. ספר הזוהר שנכתב בחלקו או ברובו או כולו בידי המקובל הרב משה דה לאון במאה ה-13 קבע שתהליך המשיחי יתחיל בשנת 1840 שמעון בן צמח דורן |( 1361-1444) קבע בפירוש על ספר איוב שפורסם בוונציה ששנת המשיח תהיה ב-1850 ועידן חבלי המשיח יגיע לקיצו כמה עשרות שנים מאוחר יותר ב-1912 ואז יגיע השלטון המוסלמי בירושלים לקיצו. שמואל בן יהודה ולריו שחי במחצית השנייה של המאה ה-16 רופא ופרשן תנ"ך שחי באיי יון כתב פירוש על ספר דניאל שנדפס בוונציה ב1586- והיגיע למסקנה שבוא המשיח יהיה בשנת 1868. עם זאת הזהיר את הקוראים אין זה חייב לקרות אלא שזה יכול לקרות בשנה זאת. רוב התאריכים האלו באו וחלפו לפני שאבא הילל סילבר החל לכתוב את ספרו וכמעט תמיד מבלי שאירע בהם שום דבר מיוחד שיצדיק את ההתמקדות בהם. היה רק חישוב קץ יוצא דופן אחד שעוד לא "היתגשם " כאשר סילבר בצע את המחקר לספרו. חישוב קץ של יוסף בן דוד בן יחיה ( 1494-1539 רב ופרשן המקרא שפירש את חמשת המגילות וקבע על סמך חישוב מספר דניאל ב-1538 ששנת בואו של המשיח תהיה בשנת 1931.ארבע שנים אחר פירסום המהדורה המקורית של סילבר ב-1927 או "בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם הקירוב או מעט קודם או מעט אחרי כן יבוא קיצנו בעזרת השם למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם. " נבואה מפליאה שתהקיימה בשנת תש"ח רק שמונה שנים לאחר סיום החמשת אלפים ושבע מאות לבריאת העולם". אנו יכולים לשער שלסילבר מן הסתם היו מחשבות או תמיהות בנושא תאריך ספציפי זה ולגבי תחזית זאת בעת הכתיבה שאותם אינו מאזכר בטקסט של הספר. אם כי כמובן לא בעת פרסום המהדורה השנייה מ-1959 שאז התאריך כבר חלף מבלי יקרה שום דבר מיוחד. כמובן אם יוסף בן דוד בן יחיא היה קובע נניח את שנת 1933 או או את שנת 1948 כשנה משיחית זה היה עניין אחר לגמרי אז אפשר היה לטעון שבן יחיא חזה במדוייק את העתיד לבוא. חישוב הקץ של הרב יהודה בן שמואל החסיד סילבר מזכיר גם את יהודה בן שמואל החסיד מחבר ספר החסידים ( בעמוד 215 ) שכיום יש "נבואה" המיוחסת לו שלכאורה מכוונת לשנים 2017 -2018 אבל הוא רק מציין לגביו שהוא הזהיר מפני כל נבואות כאלו ואף סירב להזכיר את חישובי הקץ של אדם אחר והוא מצטט את החסיד כשהוא אומר שאם תראה את התחזיות של דם על המשיח תדע שהוא עוסק בכישוף או ששדים באו וסיפרו לו על אחרית הימים מאחר ששום אדם אינו אמור לדעת דבר על בוא המשיח". ". .אבא הילל סילבר בהחלט לא יודע על אותה נבואה שיוחסה ליהודה החסיד החל משנת 2008 מה שמחזק את ההנחה שאם אפילו אבא הילל סילבר לא נתקל ב"נבואה " זאת כי אז המדובר בזיוף מלפני עשור אפשר לסכם עם כך שחישוב הקץ העתידני ביותר המופיע בספרו של סילבר הוא לגבי שנת 1931 ואולי אפשר להרחיבו עד לעשור הבא שמעבר לכך. .ויש להניח אם כך שלגבי התקופה שבה הוא עוסק הוא לא נתקל בשום חישוב קץ שהיגיע למאה ה-21 ומעבר לכך. נכון להיום "חישובי קץ " כאלו ממשיכות במלוא המרץ באתרי אינטרנט וכל שנה יש עליה תחזיות ונבואות שקובעות שהיא שנת הקץ ושנת בוא המשיח היהודי או הנוצרי. אולם נראה שבשנים הבאות חישוב הקץ היחיד מסוג אלו שבהן עסק סילבר שקבעה תאריך משיחי בעתיד הוא חישוב קץ שעליו לא ידע אבא הילל סילבר ולכן לא ציין אותו בספרו,חישוב קץ של המדען אייזיק ניוטון שקבע במאה ה-17 על סמך אותם שיטות שבהן השתמש מחשבי הקץ היהודיים שעל פי ספר דניאל העידן המשיחי יתחיל בשנת 2060. חישוב קץ שיש להניח שנשמע עליו יותר ויותר בשנים הבאות.
אבל אם יש מבין הקוראים חוקרים ואחרים שנתקלו במחקריהם בחישובי קץ קדומים ( דהיינו מלפני סוף המאה ה-עשרים ) שמגיעים למאה ה-21 ומעבר לה שעליהם לא ידע אבא הילל סילבר אני אשמח לקבל על כך מידע.
****
דעתם של חז"ל לא הייתה נוחה מפעילותם של מחשבי קצין, ואמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" ומנמקים זאת: "שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא" (מסכת סנהדרין, צ"ז, ב'). במסכת דרך ארץ רבה נאמר: "רבי יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא". הרמב"ם, באגרת תימן שלו, קובע: "עליך לדעת שהקץ על דרך האמת לא ייתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם". במסכת סנהדרין (צ"ז, א') מסופר על יחסו של רבי זירא למחשבי קיצין: "...כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה. דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". רבי זירא מצביע על העובדה שחלק מהותי מהקץ הוא היותו בלתי ידוע ובלתי צפוי, ולכן עצם פעולת חישוב הקץ מרחיקה אותו: ברגע שהקץ מתגלה, מיד הוא בטל ונדחה למועד בלתי ידוע אחר.
הרבי מליובאוויטש |
את חוק הרציפות של ברנולי נוכל להחיל גם במקרה זה ולקבוע שלאחר k כשלונות בחיזוי מועד בואו של המשיח ההסתברות לכשלון נוסף היא k+1/k+2. במילים אחרות, אם גדולי ישראל טעו 20 פעמים בחישוב הקץ, ההסתברות שהן יטעו פעם נוספת היא 95.454545% ולכן ההסתברות לחיזוי |
משיחי שקר |
|
תנאי הרמב"ם |
|
המשיח כבר בא (להכפיל בסיכוי שבעל הטקסט לא ידע על מה הוא מדבר) |
המשיח יבוא ביום מסויים בשנה (הסיכוי מוכפל ב-1 חלקי 365) |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
(1) ספר גימטריאות לר' יהודה החסיד פרשת בלק
[ל] משיח בגימטריא זהו מנחם בן עמיאל
(3) מדרש זוטא איכה - נוסח ב
[ב] אין לה מנחם מכל אוהביה (שם שם). אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ ולא היתה רוצה לחרוש אלא תמיד היתה גרעה [גערה] ראה אותה האיש ונבהל מאד והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש ולא היתה רוצה אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ והוא מכה אותה תמיד עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש מיד קרע את בגדיו ותלש את שערו וצעק ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה תמה האיש מאד שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להעציבם בעריסם לקחם והלך לירושלים וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו וקרא ברחוב העיר מי יקנה פרה לבנו או לבתו שמעה שכינת אם משיח ואמרה לו לך לבית פלוני שהרי ילד יולד לה הלך ונכנס לבית ואמר להם קנה לבנך רצועה אמרה לו לא אקנה לו כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש ארור היום שהוא נולד בו מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו רצועה ובקש האם עליו והלך לו לביתו ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו. ושם הילד מנחם בן עמיאל שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית מיד הרימה אם הילד קולה ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז והוא שכתוב אין לה מנחם מכל אוהביה:
(7) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לב אות ה
ה ואומר לי מי אתה אדנ"י ויאמר אלי אני מטטרו"ן שר צבא ה' וישם שמי כשמו ויראני איש כתינוק יפה ומיופה ויאמר אלי מטטרו"ן זהו משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד על ישראל וזהו מנחם בן עמיאל וזהו נולד בבית נבוכדנצר וישאהו רוח וישימהו בננוה עיר הדמים היא רומי עד עת קץ:
(8) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לג אות א
א ואשאל מה אותות שיעשה מנחם בן עמיאל ויאמר אלי מטטרו"ן ומיכאל שנה קודם שבוע אחת משגר הקדוש ברוך הוא שליח לישראל בבטח בשלוה בדיצה בעליצה ובעליזה הוא דור עני שאין לו זכות אלא עומדין ומתריזין כנגדם ומבזין אותם בשוקים וברחובות שקורין לסטים ומשומדים ואומרים עליו דברים שאין האוזן יכולה לשמוע:
(9) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לט אות א
א וארבעים שנה קודם שיבא משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל יבא נחמיה בן חושיאל איש לאפרים בן יוסף ויעמוד בירושלם ויתקבצו אליו כל ישראל שם יקבץ איש וביתו ויקריבו בני ישראל קרבן ויערב לה' ויתיחסו בני ישראל למשפחותם ולאחר ארבעים שנה לנחמיה בן חושיאל יעלה שידויי מלך פרס וידקור את נחמיה בן חושיאל בירושלם ויספדוהו כל ישראל בהספד גדול ובכי ואחר כך תבא אשת נתן הנביא בן דוד חפצי בה והאותות האלה מגיעות בחדש אב בששה לחדש ידקור שידויי מלך פרס את נחמיה בירושלם ויגע לישראל על אבל ויצר להם מאד ויפוצו למדבר ירושלם למלאות לאבל נחמיה אחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה וחיה ועופות לא יוכלו ליגע בו ולאחר ארבעים יום קוברו הקדוש ברוך הוא בקברות בית יהודה:
(10) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לט אות ד
ד ויאמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלהים דע כי מנחם בן עימיאל יבא בארבעה עשר בניסן ויעמד על בקעתי ויען ויאמר מנחם בן עמיאל לזקנים אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם:
(11) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק מ אות ב
ב ויצא מנחם בן עמיאל בגימט' ארמילוס וילך הוא ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא בן אלעזר בן אהרן הכהן ויעמדו ביחד על הים הגדול ויעשו ויעלו את הפגרים אשר נפלו בידי אויביהם ויעל גלי הים וישליכם אל נחל הסוטר כי יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הנזכר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה ובלעה אותם ובדבר זה נענה והיה מפתח שמות כתורגמן אחד ואחד בשמו שם כתר שם חותם:
(12) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
ואתה זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה שאל ואגיד לך ואען ואומר לו מי האיש הלזה אמר לי הוא משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד ברית לעם וזהו מנחם בן עמיאל וזה נולד בבא נבוכדנצר על ירושלם ואשאהו ברוח ה' ואשימהו במקום הזה עד עת קץ ואני זרובבל שאלתי למטטרון זה מה האותות אשר יעשה מנחם בן עמיאל [זה] ויאמר לי מטה ישועות האלה יתן ה' לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל ותלך נוגה הכוכב הגדול לפניה וכל הכוכבים ירדו ממסלות מלחמותיהם ותצא חפצי בה אם מנחם ותהרוג שני מלכים ושני המלכים לבבם להרע ושם המלך האחד נוף מלך תימן שיניף ידו על ציון ושם השני אטרס מלך אנטוכיה האותות האלה מגיעות בשנה החמישית בחדש השלישי אשר עושים בני ישראל חג השבועות לה' למלאות לחרבות ירושלים תשע מאות ותשעים שנה (מכאן ואילך חכה לו) תהיה תשועה לה' והמטה אשר יתן (האל) ה' לחפצי בה יתננה למנחם בן עמיאל והמטה ההוא שהם והוא מוכן ברקת עיר נפתלי (יהושע יט לה) והוא המטה שנתן ה' לאדם ולשת ולנח ולאברהם וליצחק וליעקב ולמשה וליהושע ולדוד ולאליהו והוא מטה אהרן שהוציא ויצץ ציץ ואען ואומר אני זרובבל למטטרון זה משיח ה' מתי יבא ויאמר נחמיה בן חושיאל אשר לאפרים בן יוסף יבא בשנה החמישית לפני חפצי בה אם מנחם בן עמיאל ויעמוד בירושלים ויקבץ כל ישראל בקבוץ (אחד) איש ואנשי ביתו ויקריבו בני ישראל קרבן לה' ויערב לו ויתיחסו בני ישראל למשפחותיהם ובצאת שלשה חדשים לנחמיה בן חושיאל בירושלים ויספדו אותו כל ישראל ויבכוהו ואחר כך תבוא חפצי בה אשת נתן בן דוד הנביא והאותות המגיעות האלה יהיה בשנה הששית לחדש החמישי הוא חדש אב בששה לחדש ידקור שידו את נחמיה ויצר לישראל מאד ויפוצו למדבר יהודה למלאות לאבל נחמיה (ויספדו אותו כל ישראל ויבכוהו) ואחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה ועוף לא יוכלו ליגע בה ולאחר אחד וארבעים יום יקברנו הקדוש ברוך הוא בקבורת בית יהודה ואני זרובבל הוספתי לשאול מטטרון שר הפנים על אדות נגיד ברית עם קדושים ויאמר לי העגל הזה הוא ירבץ [ויכרת] סעיפיה הכרך הזה הוא ננוה עיר הדמים והיא רומה רבתא ואמרתי לו אדוני עד מתי קץ ויבא וידבק בי ויאחז בידי ויביאני בית חלצות ויראני שם אבן שיש ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה אבן אחת דמות אשה ודמות פניה כאשה יפיפיה ויען המדבר אלי ויאמר האבן הזאת היא אשת הבליעל ובשעה שידעה אותו הבליעל ותהר ותלד את ארמילוס והיא תהיה ראש לכל עבודה זרה והדבר הזה בנבואת יי אל זרובבל ותצר נפשי בי מאד ואקום ראש המים ואתפלל שם ליי אלהי כל בשר וישלח מלאכו ועוד התפלה בתוך פי והפסק לא הפסקתי ואראהו ואדע כי הוא המדבר עמי את כל הדברים הראשונים ואכרע ...
(18) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
וזה דבר ה' אשר דבר מטטרון שר צבא ה' באמת אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים ועצת שלום תהיה בין שניהם וביום אחד ועשרים לחדש הראשון למלאת לירושלים תשע מאות ותשעים (שנה) תשועה לה' יבא מנחם בן עמיאל בימי ארמילס אשר תלד הצלם וילך מנחם בן עמיאל זה ונחמיה בן חושיאל ואליהו בן פינחס ויעמוד על הים הגדול וימשכו ויעלו כל הפגרים שנפלו בים מפני אויביהם ועל גלי הים הגדול וישליכם בעמק יהושפט כי שם יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הוא חדש אייר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת בתיהם ואת אהליהם בערבות יריחו על נחל השיטים ובשמונה עשר בו ירעשו ההרים והגבעות ותתנודד הארץ וכל אשר עליה והים וכל אשר בו ובאחד לחדש השלישי יבואו מתי מדבר ויעשו חבורות חבורות עם אחיהם על נחל השיטים ובשמונה עשר בו לחדש סיון יהיה רעש בבתים ובחומות ובמגדלים ותרגז הארץ ויושביה ומנחם בן עמיאל ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא וכל ישראל הקרובים והרחוקים והחיים אשר יחיים ה' יעלו לירושלם ובחדש אב בו ביום אשר ספדו על נחמיה ישמחו בו שמחה גדולה ויקרבו קרבן לה' אלהים וירח ה' את קרבן בניו וישמח בישראל מאד ויגל מאד ועמוד אש הקטורת אשר בהיכל ה' יעלה לצד השמים ויצא משיח ה' וכל ישראל אחריו ברגליהם ויעמדו לפני שערי ירושלים מול הר גריזים והאל הקדוש יעמוד בראש ההר והאימה תכבד על השמים ושמי השמים ועל המים ותנוביהם ועל ההרים ויסודותיהם ולא ימצא בכל בריה רוח ונשמה כי יעלה הקדוש ברוך הוא נגד הכל על הר הזיתים ויבקע ההר תחתיו וגלות ירושלים יעלו לראש הר הזיתים ותראינה ציון וירושלים ותאמר ציון מי ילד לי את אלה ואלה איפה הם (ישעיה מט כא) ויעל נחמיה לירושלים ויאמר הנה בניך אשר ילדת ואשר גלו ממך גילי מאד בת ציון הריעי' בת ירושלים הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך (שם נד ב) ויראני מטטרון הדובר בי את כל הדברים האלה ואת ירושלים בארכה ורחבה ...
(17) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
ולאחר אחד וארבעים יום יקברנו הקדוש ברוך הוא בקבורת בית יהודה ואני זרובבל הוספתי לשאול מטטרון שר הפנים על אדות נגיד ברית עם קדושים ויאמר לי העגל הזה הוא ירבץ [ויכרת] סעיפיה הכרך הזה הוא ננוה עיר הדמים והיא רומה רבתא ואמרתי לו אדוני עד מתי קץ ויבא וידבק בי ויאחז בידי ויביאני בית חלצות ויראני שם אבן שיש ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה אבן אחת דמות אשה ודמות פניה כאשה יפיפיה ויען המדבר אלי ויאמר האבן הזאת היא אשת הבליעל ובשעה שידעה אותו הבליעל ותהר ותלד את ארמילוס והיא תהיה ראש לכל עבודה זרה והדבר הזה בנבואת יי אל זרובבל ותצר נפשי בי מאד ואקום ראש המים ואתפלל שם ליי אלהי כל בשר וישלח מלאכו ועוד התפלה בתוך פי והפסק לא הפסקתי ואראהו ואדע כי הוא המדבר עמי את כל הדברים הראשונים ואכרע ואשתחוה לפניו ויוסף ויגע בי כפעם הראשון ויאמר אלי מה לך זרובבל אמרתי לו כי הבהילני רוח על משיח ה' ויאמר אלי חי ה' אשר שלחני כי עתה אגיד לך מעשה יי הוא הקדוש אומר לך והגד והודע לזרובבל עבדי אשר ישאל ויאמר גש נא ושים לבך לכל אשר תשמע מפי כי באמת אגיד לך את דבר ה' אלהים ויאמר לי מנחם בן עמיאל יבא בחדש ניסן פתאום בארבעה עשר בו ויבא ויעמוד על בקעת ארבאל אשר ליהושוע בן סרף ויצאו אליו כל חכמי ישראל הנשארים כי מעט יהיו מן השוסים אשר שוסו אותם ויען מנחם בן עמיאל ויאמר לזקנים אשר הוא משיח ה' אשר שלחני ה' לבשר אתכם ויביטו אליו הזקנים כי הוא נבזה ולבושו גלולה ותבער בו חמתו ויסר בגדיו מעליו וילבש בגדי נקם ויבא עמו אליהו הנביא וילכו יחדיו לירושלים ויקיצו נחמיה בן חושיאל הנדקר בשערי ירושלים וילכו כל ישראל ויראו אותו בבוא נחמיה עמו ויאמינו במנחם בן עמיאל: (הספר כולו דן במשיח)
(34) פרקי היכלות רבתי פרק לב אות ה
ה ואומר לי מי אתה אדנ"י ויאמר אלי אני מטטרו"ן שר צבא ה' וישם שמי כשמו ויראני איש כתינוק יפה ומיופה ויאמר אלי מטטרו"ן זהו משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד על ישראל וזהו מנחם בן עמיאל וזהו נולד בבית נבוכדנצר וישאהו רוח וישימהו בננוה עיר הדמים היא רומי עד עת קץ:
(35) פרקי היכלות רבתי פרק לג אות א
א ואשאל מה אותות שיעשה מנחם בן עמיאל ויאמר אלי מטטרו"ן ומיכאל שנה קודם שבוע אחת משגר הקדוש ברוך הוא שליח לישראל בבטח בשלוה בדיצה בעליצה ובעליזה הוא דור עני שאין לו זכות אלא עומדין ומתריזין כנגדם ומבזין אותם בשוקים וברחובות שקורין לסטים ומשומדים ואומרים עליו דברים שאין האוזן יכולה לשמוע:
(36) פרקי היכלות רבתי פרק לט אות א
א וארבעים שנה קודם שיבא משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל יבא נחמיה בן חושיאל איש לאפרים בן יוסף ויעמוד בירושלם ויתקבצו אליו כל ישראל שם יקבץ איש וביתו ויקריבו בני ישראל קרבן ויערב לה' ויתיחסו בני ישראל למשפחותם ולאחר ארבעים שנה לנחמיה בן חושיאל יעלה שידויי מלך פרס וידקור את נחמיה בן חושיאל בירושלם ויספדוהו כל ישראל בהספד גדול ובכי ואחר כך תבא אשת נתן הנביא בן דוד חפצי בה והאותות האלה מגיעות בחדש אב בששה לחדש ידקור שידויי מלך פרס את נחמיה בירושלם ויגע לישראל על אבל ויצר להם מאד ויפוצו למדבר ירושלם למלאות לאבל נחמיה אחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה וחיה ועופות לא יוכלו ליגע בו ולאחר ארבעים יום קוברו הקדוש ברוך הוא בקברות בית יהודה:
(37) פרקי היכלות רבתי פרק לט אות ד
ד ויאמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלהים דע כי מנחם בן עימיאל יבא בארבעה עשר בניסן ויעמד על בקעתי ויען ויאמר מנחם בן עמיאל לזקנים אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם:
(38) פרקי היכלות רבתי פרק מ אות ב
ב ויצא מנחם בן עמיאל בגימט' ארמילוס וילך הוא ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא בן אלעזר בן אהרן הכהן ויעמדו ביחד על הים הגדול ויעשו ויעלו את הפגרים אשר נפלו בידי אויביהם ויעל גלי הים וישליכם אל נחל הסוטר כי יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הנזכר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה ובלעה אותם ובדבר זה נענה והיה מפתח שמות כתורגמן אחד ואחד בשמו שם כתר שם חותם:
(49) ילקוט ראובני על התורה - פרשת ויחי
[אות צא]:
גור אריה יהודה מטרף בני עלית וגו'. גו"ר ארי"ה בגימטריא משי"ח ב"ן דו"ד, מטרף בני עלית ר"ת מנחם בן עמיאל
(51) ספר שבילי אמונה - הנתיב העשירי
ויביא עמו י' מלכים ויגלה ישראל פעם שנית למדברות וחפצי בה תעמוד בשער המזרח ויתר העם לא יכרת מן העיר ותהיה שם מלחמה בחדש אב ובניסן יבא משיח בן דוד ושמו מנחם בן עמיאל ועליו אמר משה שלח נא ביד תשלח. נא ביד תשלח בגימטריא זה מנחם בן עמיאל מלך המשיח. ויבאו עמו ז' רועים וח' נסיכי אדם ז' רועים ה' אברהם יצחק ויעקב ומשה ודוד ומשיח ואליהו הנביא וח' נסיכי אדם הם אדם שת מתשלח ישי שמואל צפניה עמוס מיכה. ואלה הט"ו הטהורי' והקדושים יחיו קודם כל המתים ויבאו אל המדבר אשר ברחו שם בני ישראל ומשרע"ה בראשם שנא' ויתא ראשי עם וידברו על לבם שנא' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
(53) ספר בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר א
והנה מקובל מן המקובלים הראשונים שמות תרין משיחין בן יוסף ובן דוד הם נחמיה בן חושיאל מנחם בן עמיאל, וכן יסד הפייטן בסליחות תשבי מנחם ונחמיה, והנה נחמי"ה ב"ן חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל אליה"ו בגימ' בראשי"ת, הנה הג' גואלים הללו נרמזים בהתחלת התורה לרמז בבוא הג' גואלים הללו אז ישמ"ח [אותיות משי"ח] י"י במעשיו [תהלים קד לא], והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה, לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים, רצ"ל לתיקון ולהאיר העינים של כנסת ישראל (היינו הב' חדשים הנ"ל שנקראו עיני"ם), הנה בראשי"ת (הג' גואלים הנ"ל) ברא אלקים, יבואו במהרה בימינו לגאלינו גאולת עולם:
(54) ספר אגרא דכלה (דפ"י) - דף יא/א
בראשית (בראשית א א), בו נרמזים הגואלים האחרונים העתידים לגאלינו במהרה בימינו, והן המה "נחמיה "בן "חושיאל "מנחם "בן "עמיאל "אליהו, בגימטריא "בראשית. נרמז זה אשר בתחילת הבריאה עלתה מחשבתו ית"ש הגואלים האחרונים, אשר על אותו הזמן נאמר (תהלים קד לא) "ישמח ("משיח) י"י במעשיו, שמח לא נאמר אלא "ישמח. והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה "לעיני "כל "ישראל (דברים לד יב), רצ"ל להיות לעינים לכל ישראל עיני העדה (במדבר טו כד), "בראשית ברא אלהים, ברא הש"י אותן המנהיגים אשר הם מנין בראשי"ת, וכנ"ל:
(57) ספר שומר אמונים - מאמר הגאולה פרק י
ומובא (בפרקי היכלת הקדמון פרק ל"ט) משיח בן דוד מנחם בן עמיאל שמו, ומשיח בן אפרים שהוא משיח בן יוסף נחמיה בן חושיאל שמו, ואמר המלאך מט"ט לרבי עקיבא ואמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלקים, דע כי מנחם בן עמיאל (הוא משיח בן דוד) יבא בי"ד בניסן ויעמוד על בקעתי, ויען ויאמר מנחם בן עמיאל להזקנים, אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם, וכתב שם, קודם זה יבא משיח בן יוסף.
ויהא התגלות הראשון של משיח בן יוסף שמצפים במהרה בימינו שאין לו שום זמן מוגבל כלל. כי יכול להתגלות בכל חודש וחודש ובכל יום ויום ובכל רגע ממש, שעבור זה אנחנו מצפים ואומרים אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא, וכן אומרים בשמונה עשרה כי לישועתך קוינו כל היום, והוא מצוה תדירית, ואם יהא לו זמן מוגבל אז אין זה מצוה תדירית, חס מלהזכיר לומר שכיון שעבר ניסן אין עוד לצפות בכל השנה, רק להתגלות הראשון של משיח אין לו שום זמן כלל, ופתאום יבוא אל היכלו האדון בלי הודע כלל.
http://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain.aspx?mishibbur=600018&mm15=002002040090%2004
בהחלט אין כל צורך להחליט אם צריך לאכול את הבשר לפני המרק או להיפך[טז].
אם אתה משיחיסט חבדי התמונה היא כמובן הרבה יותר אופטימית שכן במועד כתיבת מאמר זה עברו רק 9,222 ימים מאז הסתלקותו של המשיח שליט"א ולכן הסתברות שהרבי לא יתגלה תכף ומיד מחר ממש היא רק 99.989159% ומכאן שההסתברות לבואו המיידי של המלך המשיח כבר עומד על 0.010841%, כלומר סיכוי של אחד ליותר מאשר אחד לעשרת אלפים!
כל החישובים הללו מתבססים על ההנחה שאין בידינו מידע נוסף ושום תופעה אחרת אינה משפיעה על תוצאות החישוב. למשל, אם בחמישים ימי החול האחרונים חבדניק צעיר ומחייך פנה אלינו בבקשה להניח תפילין נוכל לחשב את הסיכוי שהוא יפנה אלינו גם מחר ולהסיק שרמת האיום עומדת על 98.077% לערך. זה האומדן הטוב ביותר כשאין בידינו מידע רלוונטי נוסף אבל התמונה תשתנה מהקצה עד הקצה אם היינו יודעים שמחר מתחילה חופשת בין הזמנים, שהצעיר החליט לנסוע ל-770 איסטערן פארקוויי או אפילו שלמחרת היום מתחילים מבצעי חג החנוכה.
גם לגבי המשיח יש בידינו מידע נוסף שעלול להשפיע על תוצאות החישובים: לגבי חב"ד ..... לגבי המשיח היותר מקובל .....
והמשיחיסטים של חב"ד, שגם הם מחשיבים את עצמם כיהודים לכל דבר ועניין, מצפים לשובו מאז שהוא נעלם מעין לפני 25 שנים לערך, ב-12 ביוני 1994
לפלס חשב על הבעיה הבאה: נניח שכל מה שידוע לנו על השמש היא שהיא זרחה מדי יום במהלך אלפי השנים האחרונות. מדוע, למעשה, אנו חושבים שהיא תזרח גם מחר?
מחר ובעזרתו נוכל להחליט אם יש ממש בהבטחות של חב"ד שטוענים שהמשיח יבוא 'תכף ומייד', אולי אפילו מחר או מחרתיים.אמוד את את ההסתברות שנקום מחר ליום בואו של המשיח דומה נוכל לחשב באותו אופן שאנו מחשבים את ההסתברות שמחר השמש לא תזרח.
באופן כללי אנחנו מחשבים את ההסתברות להתרחשותו של מאורע שאינו תלוי באירועים אחרים באופן הבא:
קודם הסיכוי לכך שהשמש לא תזרח מחר
אח"כ הסיכוי שהמשיח יבוא מחר
התמונה משתנה אם יש לנו ידע רלוונטי נוסף. במקרה של השמש תחזיות להשתנות השמש , להעלמות כדור הארץ או להפסקת סיבובו של כדור הארץ.
במקרה של המשיח: המשיח כבר חי בימי רבה בר בר חנה, כל המשיחים הקודמים התגלו כמשיחי שקר. אין 'זרע דוד'.
Formulation of the problem
Usually inferred from repeated observations: "The sun always rises in the east".
Usually not inferred from repeated observations: "If someone dies, it's never me".
In inductive reasoning, one makes a series of observations and infers a new claim based on them. For instance, from a series of observations that a woman walks her dog by the market at 8am on Monday, it seems valid to infer that next Monday she will do the same, or that, in general, the woman walks her dog by the market every Monday. That next Monday the woman walks by the market merely adds to the series of observations, it does not prove she will walk by the market every Monday. First of all, it is not certain, regardless of the number of observations, that the woman always walks by the market at 8am on Monday. In fact, Hume would even argue that we cannot claim it is "more probable", since this still requires the assumption that the past predicts the future. Second, the observations themselves do not establish the validity of inductive reasoning, except inductively. (Bertrand Russell illustrated this point in a story about a turkey, fed every morning without fail, who following the laws of induction concludes this will continue, but then his throat is cut on Thanksgiving day.)[3]
Ancient and early modern origins
Pyrrhonian skeptic Sextus Empiricus first questioned the validity of inductive reasoning, positing that a universal rule could not be established from an incomplete set of particular instances. He wrote:[4]
When they propose to establish the universal from the particulars by means of induction, they will effect this by a review of either all or some of the particulars. But if they review some, the induction will be insecure, since some of the particulars omitted in the induction may contravene the universal; while if they are to review all, they will be toiling at the impossible, since the particulars are infinite and indefinite.
The focus upon the gap between the premises and conclusion present in the above passage appears different from Hume's focus upon the circular reasoning of induction. However, Weintraub claims in The Philosophical Quarterly[5] that although Sextus's approach to the problem appears different, Hume's approach was actually an application of another argument raised by Sextus:[6]
Those who claim for themselves to judge the truth are bound to possess a criterion of truth. This criterion, then, either is without a judge's approval or has been approved. But if it is without approval, whence comes it that it is truthworthy? For no matter of dispute is to be trusted without judging. And, if it has been approved, that which approves it, in turn, either has been approved or has not been approved, and so on ad infinitum.
Although the criterion argument applies to both deduction and induction, Weintraub believes that Sextus's argument "is precisely the strategy Hume invokes against induction: it cannot be justified, because the purported justification, being inductive, is circular." She concludes that "Hume's most important legacy is the supposition that the justification of induction is not analogous to that of deduction." She ends with a discussion of Hume's implicit sanction of the validity of deduction, which Hume describes as intuitive in a manner analogous to modern foundationalism.
The Carvaka, a materialist and skeptic school of Indian philosophy, used the problem of induction to point out the flaws in using inference as a way to gain valid knowledge. They held that since inference needed an invariable connection between the middle term and the predicate, and further, that since there was no way to establish this invariable connection, that the efficacy of inference as a means of valid knowledge could never be stated.[7][8]
The 9th century Indian skeptic, Jayarasi Bhatta, also made an attack on inference, along with all means of knowledge, and showed by a type of reductio argument that there was no way to conclude universal relations from the observation of particular instances.[9][10]
Medieval writers such as al-Ghazali and William of Ockham connected the problem with God's absolute power, asking how we can be certain that the world will continue behaving as expected when God could at any moment miraculously cause the opposite.[11] Duns Scotus however argued that inductive inference from a finite number of particulars to a universal generalization was justified by "a proposition reposing in the soul, 'Whatever occurs in a great many instances by a cause that is not free, is the natural effect of that cause.'"[12] Some 17th-century Jesuits argued that although God could create the end of the world at any moment, it was necessarily a rare event and hence our confidence that it would not happen very soon was largely justified.[13]
David Hume
Few philosophers are as associated with induction as David Hume. He described the problem in An Enquiry concerning Human Understanding, §4, based on his epistemological framework. Here, "reason" refers to deductive reasoning and "induction" refers to inductive reasoning.
First, Hume ponders the discovery of causal relations, which form the basis for what he refers to as "matters of fact". He argues that causal relations are found not by reason, but by induction. This is because for any cause, multiple effects are conceivable, and the actual effect cannot be determined by reasoning about the cause; instead, one must observe occurrences of the causal relation to discover that it holds. For example, when one thinks of "a billiard ball moving in a straight line toward another",[14] one can conceive that the first ball bounces back with the second ball remaining at rest, the first ball stops and the second ball moves, or the first ball jumps over the second, etc. There is no reason to conclude any of these possibilities over the others. Only through previous observation can it be predicted, inductively, what will actually happen with the balls. In general, it is not necessary that causal relation in the future resemble causal relations in the past, as it is always conceivable otherwise; for Hume, this is because the negation of the claim does not lead to a contradiction.
Next, Hume ponders the justification of induction. If all matters of fact are based on causal relations, and all causal relations are found by induction, then induction must be shown to be valid somehow. He uses the fact that induction assumes a valid connection between the proposition "I have found that such an object has always been attended with such an effect" and the proposition "I foresee that other objects which are in appearance similar will be attended with similar effects".[15] One connects these two propositions not by reason, but by induction. This claim is supported by the same reasoning as that for causal relations above, and by the observation that even rationally inexperienced people can infer, for example, that touching fire causes pain. Hume challenges other philosophers to come up with a (deductive) reason for the connection. If a deductive justification for induction cannot be provided, then it appears that induction is based on an inductive assumption about the connection, which would be begging the question. Induction, itself, cannot validly explain the connection.
In this way, the problem of induction is not only concerned with the uncertainty of conclusions derived by induction, but doubts the very principle through which those uncertain conclusions are derived.[16]
Nelson Goodman's new riddle of induction
Main article: New riddle of induction
Nelson Goodman's Fact, Fiction, and Forecast presented a different description of the problem of induction in the chapter entitled "The New Riddle of Induction". Goodman proposed the new predicate "grue". Something is grue if and only if it has been (or will be, according to a scientific, general hypothesis[17][18]) observed to be green before a certain time t and blue after that time. The "new" problem of induction is, since all emeralds we have ever seen are both green and grue, why do we suppose that after time t we will find green but not grue emeralds? The problem here raised is that two different inductions will be true and false under the same conditions. In other words:
– Given the observations of a lot of green emeralds, someone using a common language will inductively infer that all emeralds are green (therefore, he will believe that any emerald he will ever find will be green, even after time t).
– Given the same set of observations of green emeralds, someone using the predicate "grue" will inductively infer that all emeralds, which will be observed after t, will be blue, despite the fact that he observed only green emeralds so far.
Goodman, however, points out that the predicate "grue" only appears more complex than the predicate "green" because we have defined grue in terms of blue and green. If we had always been brought up to think in terms of "grue" and "bleen" (where bleen is blue before time t, or green thereafter), we would intuitively consider "green" to be a crazy and complicated predicate. Goodman believed that which scientific hypotheses we favour depend on which predicates are "entrenched" in our language.
W.V.O. Quine offers a practicable solution to this problem[19] by making the metaphysical claim that only predicates that identify a "natural kind" (i.e. a real property of real things) can be legitimately used in a scientific hypothesis.
Notable interpretations
Hume
See also: David Hume on the problem of induction
Although induction is not made by reason, Hume observes that we nonetheless perform it and improve from it. He proposes a descriptive explanation for the nature of induction in §5 of the Enquiry, titled "Skeptical solution of these doubts". It is by custom or habit that one draws the inductive connection described above, and "without the influence of custom we would be entirely ignorant of every matter of fact beyond what is immediately present to the memory and senses."[20] The result of custom is belief, which is instinctual and much stronger than imagination alone.[21]
David Stove and Donald Williams
David Stove's argument for induction, based on the statistical syllogism, was presented in the Rationality of Induction and was developed from an argument put forward by one of Stove's heroes, the late Donald Cary Williams (formerly Professor at Harvard) in his book The Ground of Induction.[22] Stove argued that it is a statistical truth that the great majority of the possible subsets of specified size (as long as this size is not too small) are similar to the larger population to which they belong. For example, the majority of the subsets which contain 3000 ravens which you can form from the raven population are similar to the population itself (and this applies no matter how large the raven population is, as long as it is not infinite). Consequently, Stove argued that if you find yourself with such a subset then the chances are that this subset is one of the ones that are similar to the population, and so you are justified in concluding that it is likely that this subset "matches" the population reasonably closely. The situation would be analogous to drawing a ball out of a barrel of balls, 99% of which are red. In such a case you have a 99% chance of drawing a red ball. Similarly, when getting a sample of ravens the probability is very high that the sample is one of the matching or "representative" ones. So as long as you have no reason to think that your sample is an unrepresentative one, you are justified in thinking that probably (although not certainly) that it is.[23]
Karl Popper
Karl Popper, a philosopher of science, sought to solve the problem of induction.[24][25] He argued that science does not use induction, and induction is in fact a myth.[26] Instead, knowledge is created by conjecture and criticism.[27] The main role of observations and experiments in science, he argued, is in attempts to criticize and refute existing theories.[28]
According to Popper, the problem of induction as usually conceived is asking the wrong question: it is asking how to justify theories given they cannot be justified by induction. Popper argued that justification is not needed at all, and seeking justification "begs for an authoritarian answer". Instead, Popper said, what should be done is to look to find and correct errors.[29] Popper regarded theories that have survived criticism as better corroborated in proportion to the amount and stringency of the criticism, but, in sharp contrast to the inductivist theories of knowledge, emphatically as less likely to be true.[30] Popper held that seeking for theories with a high probability of being true was a false goal that is in conflict with the search for knowledge. Science should seek for theories that are most probably false on the one hand (which is the same as saying that they are highly falsifiable and so there are lots of ways that they could turn out to be wrong), but still all actual attempts to falsify them have failed so far (that they are highly corroborated).
Wesley C. Salmon criticizes Popper on the grounds that predictions need to be made both for practical purposes and in order to test theories. That means Popperians need to make a selection from the number of unfalsified theories available to them, which is generally more than one. Popperians would wish to choose well-corroborated theories, in their sense of corroboration, but face a dilemma: either they are making the essentially inductive claim that a theory's having survived criticism in the past means it will be a reliable predictor in the future; or Popperian corroboration is no indicator of predictive power at all, so there is no rational motivation for their preferred selection principle.[31]
David Miller has criticized this kind of criticism by Salmon and others because it makes inductivist assumptions.[32] Popper does not say that corroboration is an indicator of predictive power. The predictive power[according to whom?] is in the theory itself, not in its corroboration. The rational motivation for choosing a well-corroborated theory is that it is simply easier to falsify: Well-corroborated means that at least one kind of experiment (already conducted at least once) could have falsified (but did not actually falsify) the one theory, while the same kind of experiment, regardless of its outcome, could not have falsified the other. So it is rational to choose the well-corroborated theory: It may not be more likely to be true, but if it is actually false, it is easier to get rid of when confronted with the conflicting evidence that will eventually turn up. Accordingly, it is wrong to consider corroboration as a reason, a justification for believing in a theory or as an argument in favor of a theory to convince someone who objects to it.[33]
Sunrise problem
From Wikipedia, the free encyclopedia
|
This article possibly contains original research. Please improve it by verifying the claims made and adding inline citations. Statements consisting only of original research should be removed. (June 2008) (Learn how and when to remove this template message) |
The sunrise problem can be expressed as follows: "What is the probability that the sun will rise tomorrow?" The sunrise problem illustrates the difficulty of using probability theory when evaluating the plausibility of statements or beliefs.
According to the Bayesian interpretation of probability, probability theory can be used to evaluate the plausibility of the statement, "The sun will rise tomorrow." We just need a hypothetical random process that determines whether the sun will rise tomorrow or not. Based on past observations, we can infer the parameters of this random process, and from there evaluate the probability that the sun will rise tomorrow.
Contents
One sun, many days
The sunrise problem was first introduced in the 18th century by Pierre-Simon Laplace, who treated it by means of his rule of succession.[1] Let p be the long-run frequency of sunrises, i.e., the sun rises on 100 × p% of days. Prior to knowing of any sunrises, one is completely ignorant of the value of p. Laplace represented this prior ignorance by means of a uniform probability distribution on p. Thus the probability that p is between 20% and 50% is just 30%. This must not be interpreted to mean that in 30% of all cases, p is between 20% and 50%. Rather, it means that one's state of knowledge (or ignorance) justifies one in being 30% sure that the sun rises between 20% of the time and 50% of the time. Given the value of p, and no other information relevant to the question of whether the sun will rise tomorrow, the probability that the sun will rise tomorrow is p. But we are not "given the value of p". What we are given is the observed data: the sun has risen every day on record. Laplace inferred the number of days by saying that the universe was created about 6000 years ago, based on a young-earth creationist reading of the Bible. To find the conditional probability distribution of p given the data, one uses Bayes theorem, which some call the Bayes–Laplace rule. Having found the conditional probability distribution of p given the data, one may then calculate the conditional probability, given the data, that the sun will rise tomorrow. That conditional probability is given by the rule of succession. The plausibility that the sun will rise tomorrow increases with the number of days on which the sun has risen so far. Specifically, assuming p has an a-priori distribution that is uniform over the interval [0,1], and that, given the value of p, the sun independently rises each day with probability p, the desired conditional probability is:
P[{sun rises tomorrow} | {it has risen k times previously}] = .
By this formula, if one has observed the sun rising 10000 times previously, the probability it rises the next day is . Expressed as a percentage, this is approximately a chance.
However, Laplace recognized this to be a misapplication of the rule of succession through not taking into account all the prior information available immediately after deriving the result:
“ |
But this number [the probability of the sun coming up tomorrow] is far greater for him who, seeing in the totality of phenomena the principle regulating the days and seasons, realizes that nothing at present moment can arrest the course of it. |
” |
It is noted by Jaynes & Bretthorst (2003) that Laplace's warning had gone unheeded by workers in the field.[2]
A reference class problem arises: the plausibility inferred will depend on whether we take the past experience of one person, of humanity, or of the earth. A consequence is that each referent would hold different plausibility of the statement. In Bayesianism, any probability is a conditional probability given what one knows. That varies from one person to another.
One day, many suns
Alternatively, one could say that a sun is selected from all the possible stars every day, being the star that one sees in the morning. The plausibility of the "sun will rise tomorrow" (i.e., the probability of that being true) will then be the proportion of stars that do not "die", e.g., by becoming novae, and so failing to "rise" on their planets (those that still exist, irrespective of the probability that there may then be none, or that there may then be no observers).
One faces a similar reference class problem: which sample of stars should one use. All the stars? The stars with the same age as the sun? The same size?
Mankind's knowledge of star formations will naturally lead one to select the stars of same age and size, and so on, to resolve this problem. In other cases, one's lack of knowledge of the underlying random process then makes the use of Bayesian reasoning less useful. Less accurate, if the knowledge of the possibilities is very unstructured, thereby necessarily having more nearly uniform prior probabilities (by the principle of indifference). Less certain too, if there are effectively few subjective prior observations, and thereby a more nearly minimal total of pseudocounts, giving fewer effective observations, and so a greater estimated variance in expected value, and probably a less accurate estimate of that value.
https://en.wikipedia.org/wiki/Rule_of_succession
Statement of the rule of succession
If we repeat an experiment that we know can result in a success or failure, n times independently, and get s successes, then what is the probability that the next repetition will succeed?
More abstractly: If X1, ..., Xn+1 are conditionally independent random variables that each can assume the value 0 or 1, then, if we know nothing more about them,
Interpretation
Since we have the prior knowledge that we are looking at an experiment for which both success and failure are possible, our estimate is as if we had observed one success and one failure for sure before we even started the experiments. In a sense we made n + 2 observations (known as pseudocounts) with s+1 successes. Although this may seem the simplest and most reasonable assumption, which also happens to be true, it still requires a proof. Indeed, assuming a pseudocount of one per possibility is one way to generalise the binary result, but has unexpected consequences — see Generalization to any number of possibilities, below.
Nevertheless, if we had not known from the start that both success and failure are possible, then we would have had to assign
But see Mathematical details, below, for an analysis of its validity. In particular it is not valid when , or .
If the number of observations increases, and get more and more similar, which is intuitively clear: the more data we have, the less importance should be assigned to our prior information.
Historical application to the sunrise problem
Laplace used the rule of succession to calculate the probability that the sun will rise tomorrow, given that it has risen every day for the past 5000 years. One obtains a very large factor of approximately 5000 × 365.25, which gives odds of 1826251:1 in favour of the sun rising tomorrow.
However, as the mathematical details below show, the basic assumption for using the rule of succession would be that we have no prior knowledge about the question whether the sun will or will not rise tomorrow, except that it can do either. This is not the case for sunrises.
Laplace knew this well, and he wrote to conclude the sunrise example: “But this number is far greater for him who, seeing in the totality of phenomena the principle regulating the days and seasons, realizes that nothing at the present moment can arrest the course of it.”[citation needed] Yet Laplace was ridiculed for this calculation; his opponents[who?] gave no heed to that sentence, or failed to understand its importance.[citation needed]
In the 1940s, Rudolf Carnap investigated a probability-based theory of inductive reasoning, and developed measures of degree of confirmation, which he considered as alternatives to Laplace's rule of succession.[2][3] See also New riddle of induction#Carnap.
Mathematical details
The proportion p is assigned a uniform distribution to describe the uncertainty about its true value. (This proportion is not random, but uncertain. We assign a probability distribution to p to express our uncertainty, not to attribute randomness to p. But this amounts, mathematically, to the same thing as treating p as if it were random).
Let Xi be 1 if we observe a "success" on the ith trial, otherwise 0, with probability p of success on each trial. Thus each X is 0 or 1; each X has a Bernoulli distribution. Suppose these Xs are conditionally independent given p.
Bayes' theorem says that to find the conditional probability distribution of p given the data Xi, i = 1, ..., n, one multiplies the "prior" (i.e., marginal) probability measure assigned to p by the likelihood function
where s = x1 + ... + xn is the number of "successes" and n is of course the number of trials, and then normalizes, to get the "posterior" (i.e., conditional on the data) probability distribution of p. (We are using capital X to denote a random variable and lower-case x either as the dummy in the definition of a function or as the data actually observed.)
The prior probability density function that expresses total ignorance of p except for the certain knowledge that it is neither 1 nor 0 (i.e., that we know that the experiment can in fact succeed or fail) is equal to 1 for 0 < p < 1 and equal to 0 otherwise. To get the normalizing constant, we find
(see beta function for more on integrals of this form).
The posterior probability density function is therefore
This is a beta distribution with expected value
Since the conditional probability for success in the next experiment, given the value of p, is just p, the law of total probability tell us that the probability of success in the next experiment is just the expected value of p. Since all of this is conditional on the observed data Xi for i = 1, ..., n, we have
The same calculation can be performed with the prior that expresses total ignorance of p, including ignorance with regards to the question whether the experiment can succeed, or can fail. This prior, except for a normalizing constant, is 1/(p(1 − p)) for 0 ≤ p ≤ 1 and 0 otherwise.[4] If the calculation above is repeated with this prior, we get
Thus, with the prior specifying total ignorance, the probability of success is governed by the observed frequency of success. However, the posterior distribution that led to this result is the Beta(s,n − s) distribution, which is not proper when s = n or s = 0 (i.e. the normalisation constant is infinite when s = 0 or s = n). This means that we cannot use this form of the posterior distribution to calculate the probability of the next observation succeeding when s = 0 or s = n. This puts the information contained in the rule of succession in greater light: it can be thought of as expressing the prior assumption that if sampling was continued indefinitely, we would eventually observe at least one success, and at least one failure in the sample. The prior expressing total ignorance does not assume this knowledge.
To evaluate the "complete ignorance" case when s = 0 or s = n can be dealt with by first going back to the hypergeometric distribution, denoted by . This is the approach taken in Jaynes(2003). The binomial can be derived as a limiting form, where in such a way that their ratio remains fixed. One can think of as the number of successes in the total population, of size
The equivalent prior to is , with a domain of . Working conditional to means that estimating is equivalent to estimating , and then dividing this estimate by . The posterior for can be given as:
And it can be seen that, if s = n or s = 0, then one of the factorials in the numerator cancels exactly with one in the denominator. Taking the s = 0 case, we have:
Adding in the normalising constant, which is always finite (because there is no singularities in the range of the posterior, and there are a finite number of terms) gives:
So the posterior expectation for is:
An approximate analytical expression for large N is given by first making the approximation to the product term:
and then replacing the summation in the numerator with an integral
The same procedure is followed for the denominator, but the process is a bit more tricky, as the integral is harder to evaluate
where ln is the natural logarithm plugging in these approximations into the expectation gives
where the base 10 logarithm has been used in the final answer for ease of calculation. For instance if the population is of size 10k then probability of success on the next sample is given by:
So for example, if the population be on the order of tens of billions, so that k = 10, and we observe n = 10 results without success, then the expected proportion in the population is approximately 0.43%. If the population is smaller, so that n = 10, k = 5 (tens of thousands), the expected proportion rises to approximately 0.86%, and so on. Similarly, if the number of observations is smaller, so that n = 5, k = 10, the proportion rise to approximately 0.86% again.
This probability has no lower bound, and can be made arbitrarily small for larger and larger choices of N, or k. This means that the probability depends on the size of the population from which one is sampling. In passing to the limit of infinite N (for the simpler analytic properties) we are "throwing away" a piece of very important information. Note that this ignorance relationship only holds as long as only no successes are observed. It is correspondingly revised back to the observed frequency rule as soon as one success is observed. The corresponding results are found for the s=n case by switching labels, and then subtracting the probability from 1.
Generalization to any number of possibilities
This section gives a heuristic derivation to that given in Probability Theory: The Logic of Science.[5]
The rule of succession has many different intuitive interpretations, and depending on which intuition one uses, the generalisation may be different. Thus, the way to proceed from here is very carefully, and to re-derive the results from first principles, rather than to introduce an intuitively sensible generalisation. The full derivation can be found in Jaynes' book, but it does admit an easier to understand alternative derivation, once the solution is known. Another point to emphasise is that the prior state of knowledge described by the rule of succession is given as an enumeration of the possibilities, with the additional information that it is possible to observe each category. This can be equivalently stated as observing each category once prior to gathering the data. To denote that this is the knowledge used, an Im is put as part of the conditions in the probability assignments.
The rule of succession comes from setting a binomial likelihood, and a uniform prior distribution. Thus a straightforward generalisation is just the multivariate extensions of these two distributions: 1)Setting a uniform prior over the initial m categories, and 2) using the multinomial distribution as the likelihood function (which is the multivariate generalisation of the binomial distribution). It can be shown that the uniform distribution is a special case of the Dirichlet distribution with all of its
Dirichlet distribution is the conjugate prior for the multinomial distribution, which means that the posterior distribution is also a Dirichlet distribution with different parameters. Let pi denote the probability that category i will be observed, and let ni denote the number of times category i (i = 1, ..., m) actually was observed. Then the joint posterior distribution of the probabilities p1, ..., pm is given by;
To get the generalised rule of succession, note that the probability of observing category i on the next observation, conditional on the pi is just pi, we simply require its expectation. Letting Ai denote the event that the next observation is in category i (i = 1, ..., m), and let n = n1 + ... + nm be the total number of observations made. The result, using the properties of the dirichlet distribution is:
This solution reduces to the probability that would be assigned using the principle of indifference before any observations made (i.e. n = 0), consistent with the original rule of succession. It also contains the rule of succession as a special case, when m = 2, as a generalisation should.
Because the propositions or events Ai are mutually exclusive, it is possible to collapse the m categories into 2. Simply add up the Ai probabilities that correspond to "success" to get the probability of success. Supposing that this aggregates c categories as "success" and m-c categories as "failure". Let s denote the sum of the relevant ni values that have been termed "success". The probability of "success" at the next trial is then:
which is different from the original rule of succession. But note that the original rule of succession is based on I2, whereas the generalisation is based on Im. This means that the information contained in Im is different from that contained in I2. This indicates that mere knowledge of more than two outcomes we know are possible is relevant information when collapsing these categories down to just two. This illustrates the subtlety in describing the prior information, and why it is important to specify which prior information one is using.
Further analysis
A good model is essential (i.e., a good compromise between accuracy and practicality). To paraphrase Laplace on the sunrise problem: Although we have a huge number of samples of the sun rising, there are far better models of the sun than assuming it has a certain probability of rising each day, e.g., simply having a half-life.
Given a good model, it is best to make as many observations as practicable, depending of the expected reliability of prior knowledge, cost of observations, time and resources available, and accuracy required.
One of the most difficult aspects of the rule of succession is not the mathematical formulas, but answering the question: When does the rule of succession apply? In the generalisation section, it was noted very explicitly by adding the prior information Im into the calculations. Thus, when all that is known about a phenomenon is that there are m known possible outcomes prior to observing any data, only then does the rule of succession apply. If the rule of succession is applied in problems where this does not accurately describe the prior state of knowledge, then it may give counter-intuitive results. This is not because the rule of succession is defective, but that it is effectively answering a different question, based on different prior information.
In principle (see Cromwell's rule), no possibility should have its probability (or its pseudocount) set to zero, since nothing in the physical world should be assumed strictly impossible (though it may be)—even if contrary to all observations and current theories. Indeed, Bayes rule takes absolutely no account of an observation previously believed to have zero probability—it is still declared impossible. However, only considering the a fixed set of the possibilities is an acceptable route, one just needs to remember that the results are conditional on (or restricted to) the set being considered, and not some "universal" set. In fact Larry Bretthorst [6] shows that including the possibility of "something else" into the hypothesis space makes no difference to the relative probabilities of the other hypothesis - it simply renormalises them to add up to a value less than 1. Until "something else" is specified, the likelihood function conditional on this "something else" is indeterminate, for how is one to determine ?. Thus no updating of the prior probability for "something else" can occur until it is more accurately defined.
However, it is sometimes debatable whether prior knowledge should affect the relative probabilities, or also the total weight of the prior knowledge compared to actual observations. This does not have a clear cut answer, for it depends on what prior knowledge one is considering. In fact, an alternative prior state of knowledge could be of the form "I have specified m potential categories, but I am sure that only one of them is possible prior to observing the data. However, I do not know which particular category this is." A mathematical way to describe this prior is the dirichlet distribution with all parameters equal to m−1, which then gives a pseudocount of 1 to the denominator instead of m, and adds a pseudocount of m−1 to each category. This gives a slightly different probability in the binary case of .
Prior probabilities are only worth spending significant effort estimating when likely to have significant effect. They may be important when there are few observations — especially when so few that there have been few, if any, observations of some possibilities – such as a rare animal, in a given region. Also important when there are many observations, where it is believed that the expectation should be heavily weighted towards the prior estimates, in spite of many observations to the contrary, such as for a roulette wheel in a well-respected casino. In the latter case, at least some of the pseudocounts may need to be very large. They are not always small, and thereby soon outweighed by actual observations, as is often assumed. However, although a last resort, for everyday purposes, prior knowledge is usually vital. So most decisions must be subjective to some extent (dependent upon the analyst and analysis used).
https://www.quora.com/What-are-the-odds-of-the-sun-not-rising-tomorrow
אני יודע, כמובן, שהשמש אינה 'זורחת' ואשליית הזריחה נובעת מסיבובה של הארץ סביב צירה. המדענים חושבים שהארץ סובבת סביב צירה כבר למעלה מ-4.5 מיליארד שנה אבל בשאיפה להתאים את הדיון למכנה המשותף הנמוך ביותר בחרתי לוותר על ההערכות של המדענים ולהיצמד למושגים ולערכים של עולם התורה.
בספר 'מאמרי אדמו"ר הזקן על התורה והמועדים - בראשית שמות', דף תי"ט עד דף תכ"ג, בדברים שמתחילים במילים 'ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים.'
[ה] 'התעוררנו' – זו לשונו הרגילה של ר' משה דה ליאון בספריו העבריים.
[ו] אמנם המשך הקטע עוסק בסוד הגאולה לפי אותיות שם הויה, אבל כאן רומז הכותב לסוד אחר, פשוט ממנו, שכבר דרש בו בעבר, ולא ברור למה הכוונה. אולי כוונתו לשם בן ע"ב אותיות שהיה חקוק על מטה משה (תיאור הגאולה העתידה נסמך על-פי-רוב לתיאור יציאת מצרים), הרמוז, כנראה, קודם לכן (ח ע"ב) בדבריו על העטרה שהתעטר בה הקדוש-ברוך-הוא בזמן יציאת מצרים, ובה עתיד להתעטר מלך המשיח (עניין זה פותח באידרא רבא לעניין הרוח העתידה לחול על ראש המשיח; ראה להלן, עמ' 172). לעניין שם בן ע"ב שבו יצאו ישראל ממצרים ראה ח"ב, נב ע"א; המקורות לעניין השם הם בספרות הגאונים ובפירוש רש"י למסכת סוכה מה ע"א. אפשרות אחרת היא, שכוונתו למה שנאמר קודם: 'ובזמנא דיעתר קב"ה לאתקנא עלמיי ואתנהירו אתוון דשמיה בשלימו יו"ד בה"א וא"ו בה"א למהוי כלא בשלימו חד' (ח ע"א). גם כאן מופיע הפועל 'יתער' בקשר לגאולה (ראה ההערה שלאחר זו), ואם כך, 'אתוון דשמא קדישא' אינן אלא ארבע האותיות של השם המפורש.
[ז] היא 'אתערותא דלעילא', שבעזרתה בלבד (בלא 'אתערותא דלתתא') יצאו ישראל ממצרים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות (כגון ח"ב, מז ע"ב).
[ח] זו המשמעות בלשון הזוהר של המבנה: אית + שם הפועל, וזאת בהשפעת הלשונות הרומאניות (בעקבות הגירונדיווּם הלאטיני). בלשון התלמוד יש למבנה זה משמעות של אפשרות ולא של חובה (וכבר העיר על כך ג' שלום). על היחס האמביוואלנטי של רשב"י בזוהר כלפי גילוי הסודות ראה להלן, עמ' 145-144.
[ט] 'חמינאי'; נוסח אחר ומוטעה: 'אמינא'. הצורה היא צורת עבר בלשון הזוהר (ראה: מ"צ קדרי, דקדוק הלשון הארמית של הזוהר, ירושלים תשי"ז, עמ' 32). המשפט כולו מושפע, לפי דעתי, מלשון הפסוק: 'אוי מי יחיה משמו של אל' (במ' כד:כג).
[י] אינני יודע בוודאות למה הוא מתכוון, שכן לא מצאתי דרשה על הפסוק במקום אחר בזוהר (היא באה רק בחיקוי המאוחר של הזוהר, 'רעיא מהימנא'). גם בספרות חז"ל לא מצאתי דרשה כזאת, חוץ מאשר בילקוט שמעוני, תהילים, רמז תשח. 'אוקמוה אבל...' ראה להלן, הערה 237).
[יא] כלומר: הנוגע בעולם הספירות האלוהיות. זו היא אחת ממשמעויותיה של המלה 'מהימנותא' בזוהר, וזו השתלשלותה: אמונה – האמונה האמיתית – תורת הקבלה- תוכנה העיקרי וחידושה העיקרי של תורה זו- מערכת הספירות. במקרה זה שומרת המלה 'מהימנותא' גם על משמעותה הפשוטה, שכן הפסוק מתפרש גם על אמונת ישראל באלוהיו וגם על האמונה בביאת המשיח והתקווה והציפייה לגאולה. ונראה, שבתודעת המקובל התמזגו יחד כל המשמעויות.
[יב] למלה 'רזין' יש גם משמעות אונטולוגית.
[יג] =ספירה, ישות רוחנית. שימוש זה אופייני לזוהר ולכתביו העבריים של ר' משה דה ליאון. אך הוא מצוי גם בתלמוד: 'מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו' (חגיגה ה ע"ב).
[יד] אז יתחילו להתעורר נסים וגבורות; השלב הבא זמנו שנת 1400, ואז יושלם תיקון שמו של הקדוש-ברוך-הוא; השלב הבא- 1676, ואז תהיה תחיית-המתים בחוץ-לארץ (כך גם בח"א, קלט ע"ב – מדרש הנעלם: שנת ת"ח הנזכרת שם פירושה 408 שנה אחרי שנת 1268, 1200 אחר החורבן). השלב הבא הוא האלף השביעי, שבו תלקוט ספירת מלכות נשמות חדשות כדי לקיים את העולם בדרגה גבוהה יותר. שלב זה מוסבר בהרחבה ולעתים תוך שימוש בביטויים זוהריים מקבילים ב'סדר תחיית המתים' לר' משה דה ליאון, שנדפס בסוף ספרו 'הנפש החכמה' (באזל שס"ח), ושם מנוסח העניין כפולמוס נגד תורת השמיטות, כפי שהובנה בחוג תלמידי הרשב"א. לפי מאמר אחר, המתבסס על חישובים מאותו סוג, הנוגעים אף הם בסוד וא"ו שבשם המפורש, יחול השלב הראשון כבר בשנת 1300 (ח"א, קיט ע"א). כאן השלבים סמוכים יותר: השלב השני הוא ביאת המשיח-1306 ; סוף גאולת השכינה-1312 ; האלף השביעי – תיאורו דומה ומשלים את התיאור שלעיל.
[טו] ראה: שלום, זרמים עיקריים, עמ' 186.
לשאלה מדוע הליטאים אוכלים את הבשר לפני המרק והגליציינרים את המרק לפני הבשר נהוג לתת את התשובה הבאה: הליטאים אומרים – 'אם המשיח יבוא באמצע הארוחה אזי את עיקר הארוחה כבר אכלנו ואת המרק נוכל להשאיר מאחורינו בעת שנרוץ לקבל את פניו'. הגליציינרים, לעומתם, טוענים: 'אם המשיח יבוא באמצע הארוחה אזי את המרק כבר אכלנו ואת הבשר נוכל לתפוס ביד ולאכול בעת הריצה'.
היהודים ממתינים למשיח צדקם כבר למעלה מאלפיים שנה ובהחלט ראוי לברר מה הסיכוי שהוא יבוא לגאלם כבר מחר בבוקר, או, לצורך העניין, בכל יום אחר. |
הסיכוי שהמשיח יבוא מחר לאחר אלפיים שנות היעדרות שקול לוגית לסיכוי שהשמש לא תזרח מחר לאחר 5,778 שנות זריחה סדירה[א]. את הסיכוי שהשמש תזרח מחר נוכל לחשב בעזרת חוק הרציפות של לפלס שמניח שאם אין בידינו שום מידע נוסף אזי הסיכוי שאירוע מסוים יתרחש שוב לאחר k התרחשויות קודמות הוא (k+1/k+2) [ב]. לשם דוגמה, מאז היום הרביעי לבריאה העולם חווה משהו כמו 2,100,000 זריחות ולכן הסיכוי שהשמש תזרח גם מחר הוא 2,100,001/2,100,102, כלומר, 99.999952% (אם נדייק עד לשש ספרות אחרי הנקודה). הסיכוי שהשמש לא תזרח מחר הוא המשלים למאה של הסיכוי שהשמש כן תזרח מחר, במקרה זה, 0.000048% בלבד – בדומה לסיכוי שמטבע תקין ייפול על אותו הצד 14 פעמים ברצף. |
מחשבי הקיצים |
הגמרא אמנם אוסרת לחשב את הקץ: |
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צז/ב ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא אין העולם פחות משמונים וחמשה יובלות וביובל האחרון בן דוד בא אמר ליה בתחילתו או בסופו אמר ליה איני יודע כלה או אינו כלה אמר ליה איני יודע רב אשי אמר הכי אמר ליה עד הכא לא תיסתכי ליה מכאן ואילך איסתכי ליה שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש אמרתי לו זו מניין לך אמר לי לחיילות של רומי נשכרתי ובין גינזי רומי מצאתיה וכתוב בה לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם העולם יתום מהן מלחמות תנינים מהן מלחמות גוג ומגוג ושאר ימות המשיח ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה רב אחא בריה דרבא אמר לאחר חמשת אלפים שנה איתמר תניא רבי נתן אומר מקרא זה נוקב ויורד עד תהום כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר לא כרבותינו שהיו דורשין עד עידן עידנין ופלג עידן ולא כרבי שמלאי שהיה דורש האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש ולא כרבי עקיבא שהיה דורש עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ אלא מלכות ראשון שבעים שנה מלכות שניה חמשים ושתים ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה מאי ויפח לקץ ולא יכזב אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא אלא חכה לו שנאמר אם יתמהמה חכה לו שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה תלמוד לומר לכן יחכה ה' לחננכם ולכן ירום לרחמכם וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדת הדין מעכבת וכי מאחר שמדת הדין מעכבת אנו למה מחכין לקבל שכר שנאמר אשרי כל חוכי לו אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו איני והאמר רבא דרא דקמי קודשא בריך הוא תמני סרי אלפי [פרסא] הואי שנאמר סביב שמנה עשר אלף לא קשיא הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה הא דמסתכלי באיספקלריא שאינה מאירה ומי נפישי כולי האי והאמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי ראיתי בני עלייה והן מועטין אם אלף הם אני ובני מהם אם מאה הם אני ובני מהם אם שנים הם אני ובני הם לא קשיא הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר אמר רב כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים ושמואל אמר דיו לאבל שיעמוד באבלו כתנאי רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר ליה רבי יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב תניא אידך רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין שנאמר שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם אמר לו רבי יהושע והלא כבר נאמר חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו חנם נמכרתם בעבודת כוכבים ולא בכסף תגאלו לא בתשובה ומעשים טובים אמר לו רבי אליעז |
אבל אין להסיק מכך שהתפלפלות כזאת או אחרת מנעה מגדולי ישראל להאמין שדווקא הם הצליחו לפצח את סוד אחרית הימים ולפרסם ברבים את מועד בואו של המשיח. הטבלה הבאה מונה את החשובים שבהם: |
|
|
אברהם בן אליעזר הלוי שקבע בספרו 'משרא קטרין' שהמשיח יבוא בשנת 1522; שלמה מולכו שחישב ומצא ששנת 1540 תהייה שנת הגאולה; הגאון מווילנה שפרש רמז בשיר השירים והחליט שהמשיח יבוא בשנת 1840; רבי אברהם יעלין, בספרו 'גאולת ישראל' ראה בציונות את הגאולה המובטחת והצביע על שנת 1948 כשנת התממשות הגאולה; רבי אברהם אזולאי מחברון בספרו 'חסד לאברהם' דחה את הגאולה לשנת 2,000; הרב חיים דוד הלוי, לשעבר הרב הראשי של תל אביב, בחר בשנת 1990; רבי שניאור זלמן מלאדי[ד], חישב ומצא שהמשיח יבוא בשנת 1842; |
יש המחשבים את קץ קיומה של הארץ. לדעתם ישתנו הדברים לעת קץ ויתנהגו בדרך יותר רוחנית. מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל
***
ובכל זאת לא אמנע מלכתוב מה שראיתי כתוב בספר קץ הקרוב לזמננו, ועדיין לא נתגלה לרבים, וז"ל עדות מתלמידי האדמו"ר הרש"ב שניאורסהאן זצוק"ל, וז"ל הספר [כוננת מאז]: "שמעתי מזקני הרה"ח המפורסם ר` יהודה אריה לייב ציוויאק זצ"ל שסיפר שבהיותו גר בורשא שמע מזקני חסידי הרש"ב זי"ע שסיפרו על חסיד אחד שעלה לתורה אצל הרב בעל התניא זי"ע בפרשת פקודי והרב היה הקורא בתורה, וכשהגיע הרב לפסוק ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים וגו`, שמע מהרה"ק שאומר בלחישא ששנת `אלף שבע מאות וחמשה ושבעים` הוא זמן ביאת משיח במהרה יגלה, ואחר כך סיפר החסיד מה ששמע מפה קדשו, וכששמע בעל התניא הקפיד בדבר ולא הוציא הלה את שנתו בר מינן", עכ"ל.
*** (1) זוהר חלק א דף קטז/ב דוא"ו, כדין וא"ו יוקים לה"א, בזמנא שית זמנין עשר, כדין שלימו שתין נפש וא"ו, עשר זמנין וא"ו, שי"ת זמנין עשר (דוא"ו) וא"ו סלקא (בעשר) בי', וא"ו נחתא בה"א, אשתלים וא"ו גו עשר שית זמנין, כדין הוו שתין לאקמא מעפרא, ובכל שתין ושתין מההוא אלף שתיתאה, אתתקף ה"א וסלקא בדרגוי לאתתקפא. ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה, כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא, אוף הכי נמי, וסימניך (בראשית ז יא) בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו', נבקעו כל מעיינות תהום רבה. א"ל רבי יוסי, כל דא אריכו זמנא יתיר מכמה דאוקמוה חברייא, דאיהו יומא חד, גלותא דכנסת ישראל ולא יתיר, דכתיב (איכה א יג) נתנני שוממה כל היום דוה, א"ל הכי אוליפנא מאבא, ברזין דאתוון דשמא קדישא, וביומי דשני עלמא, וביומי דבראשית, וכלא רזא חדא איהו, וכדין יתחזי קשתא בעננא בגווני נהירין, כאתתא דמתקשטא לבעלה, דכתיב (בראשית ט טו) וראיתיה לזכור ברית עולם, והא אוקמוה ושפיר הוא, וראיתיה בגוונין נהירין כדקא יאות, וכדין לזכור ברית עולם, מאן ברית עולם, דא כנסת ישראל. ויתחבר וא"ו בה"א ויוקים לה מעפרא, כמה דאת אמר (שמות ב כד) ויזכור אלהי"ם את בריתו, דא כנסת ישראל דאיהי ברית, כמה דאת אמר והיתה לאות ברית וגו', כד יתער וא"ו לגבי ה"א, כדין אתין עלאין יתערון בעלמא, ובנוי דראובן זמינין דיתערון קרבין בכל עלמא, וכנסת ישראל יוקים לה מעפרא וידכר לה קב"ה, וישתכח קב"ה לגבה גו גלותא, כחושבן וא"ו שית זמנין י' (עשר), עשר זמנין שית שנין, וכדין תיקום ויתפקד עלמא למעבד נוקמין, ומאן דאיהו מאיך יתרמי. א"ל רבי יוסי שפיר קאמרת, בגין:
. ספר אמונות ודעות לרס"ג, מאמר רביעי.
כמו כן בספר קץ הפלאות פרק ד', בהגהות ברכה וישועה סק"ט, חישב את זמן הפקידה לשנת ת"ח, המלבי"ם (סוף דניאל) חישב את הקץ הגאולה לשנת תרע"ג. בספר משא בערב (עמוד ס"ה) חישבו לשנת תשכ"ז. בקונטרס בית היחיאלי (דף צ"ז - צ"ח) ובספר התקופה הגדולה (עמ' תנ"ח) חישבו לשנת תש"ן, וכן העיד גם הצדיק ר' יעקב הרמן ששמע מגדולי הדור כי בשנת תש"ן עלינו להתכונן לשבת.
***** ***
לנוכח דברינו, הרי שפער גדול ישנו בין דברי המהר"ל מפראג שאמר בדעת אותם חכמים שחישבו את הקץ כי "עד אותו הזמן אין ראוי שיהיה הקץ כלל", לבין דברי האומרים בשם הסבא קדישא משפאלא כי "עד שנת ת"ר היכל המשיח סגור ומסוגר", שכן לדברי המהר"ל מפראג אפשרות בוא המשיח לא נשללה באותו פרק זמן אלא מבואו בגאולה דבעתה, אך עדיין מצפים היו לגאולה דאחישנה, ואילו לדברי האומרים בשם הסבא קדישא משפאלא כי עד שנת ת"ר היכל המשיח סגור ומסוגר, הרי שאפשרות בוא המשיח באותו פרק זמן נשללה מכל וכל, הפך מאמונת י"ג עיקרים "אחכה לו בכל יום שיבוא", ואם אומרים זאת בשם הסבא קדישא משפאלא, הרי שתולין בוקי סרוקי באילן גדול, וראויה תגובת ה"דברי תורה" להאמר במלוא חומרתה.
**** קץ הימים
אחרית הימים, וסוף הזמן המוגבל לגאולה העתידה.
חז"ל חשבו שני קיצין, הקץ הראשון מימות המשיח, שיתחילו אחר הגלות האחרונה אם יגאלו בזכות מעשיהם הטובים, והקץ השני כשיגיע הזמן מאת ה' והדבר הזה סתום בדברי דניאל. היו מחז"ל שחישבו את הקץ והיו שהתנגדו לכך. מפרשים רבים נסו לבאר את הקץ הסתום בדניאל.
****
מחשבי הקץ
הנושא שבו אנו עוסקים בדפים אלו הוא העולם הבא וימות המשיח. נושא זה היה מקור להרבה חישובים שנעשו במהלך הדורות, כאשר אנשים חיכו מאוד לראות את אחרית הימים. הגמרא מתארת מכתב שהיה כתוב בלשון הקודש ובכתב אשורי – דבר שהיה מאוד נדיר בתקופת חז"ל קודם כל בגלל האיסור לכתוב תורה שבע"פ, ושנית בגלל שהשפה המדוברת לא היתה לשון הקודש אלא ארמית, ולכן ייחסו חז"ל אמינות גבוהה למכתב הזה, שכנראה נכתב בתקופה קדומה. בעקבות המכתב הזה מביאה הגמרא מספר חישובים לגבי אחרית הימים: 1. תלמוד בבלי סנהדרין צז, ב שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף: מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון קדש, אמרתי לו: זו מניין לך? אמר לי: לחיילות של רומי נשכרתי, ובין גינזי רומי מצאתיה, וכתוב בה: לאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם (=שנת 531 לספה"נ) - העולם יתום. מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, ושאר ימות המשיח. ואין הקדוש ברוך הוא מחדש את עולמו אלא לאחר שבעת אלפים שנה. רב אחא בריה דרבא אמר: לאחר חמשת אלפים שנה איתמר.
2. דניאל פרק יב, ה-יג וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר: וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת: וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה: וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה אֲדֹנִי מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל כִּי סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ: יִתְבָּרֲרוּ וְיִתְלַבְּנוּ וְיִצָּרְפוּ רַבִּים וְהִרְשִׁיעוּ רְשָׁעִים וְלֹא יָבִינוּ כָּל רְשָׁעִים וְהַמַּשְׂכִּלִים יָבִינוּ: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים: אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה: וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין:
3. דניאל פרק ז, כג-כה כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָאָה תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כָּל מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ: וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָה עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהוֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל: וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן:
4. דרשות הר"ן (ר' נסים מגירונדי, המאה ה-14, ספרד) הדרוש החמישי ולפי הנראה מפשט הכתובים, גם לדניאל עצמו לא נתבאר כרצונו. כי במראה הראשונה אמר "ולקדישי עליונין יבלא ויסבר להשניה זמנין ודת ויתיהבון בידה עד עדן ועדנין ופלג עדן", ודניאל לא הבין זה, כמו שאמר "שגיא רעיוני יבהלונני וגו' ומלתא בלבי נטרת". ובמראה השני אמר "עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס", והיתה התשובה "עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש", וגם בזה נאמר "ואני דניאל נהייתי ונחליתי ואשתומם על המראה ואין מבין". ובסוף הספר כתוב "ויאמר לאיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאור עד מתי קץ הפלאות", והשיב "למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה", וגם בזה נאמר "ואני שמעתי ולא אבין". והשיבו "לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ".
5. פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין הקדמה לפרק חלק והיסוד השנים עשר ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא ואין לומר שנתאחר אם יתמהמה חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין.
6. רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה ב יראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו', ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין, אלא לשום שלום בעולם, שנאמר והשיב לב אבות על בנים, ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבא אליהו, וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו, ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה, וכן לא יחשב הקצין, אמרו חכמים תפח רוחם של מחשבי הקצים, אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.
7. מסכת דרך ארץ פרק היוצא הלכה יג ר' יוסי אומר הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא
8. ספר האמונות והדעות (רב סעדיה גאון, המאה ה-10, בבל) מאמר ח ואנחנו צריכים להשתדל ולחקור על פירוש מועד מועדים וחצי, עד שיהיו כמו אלף ושלש מאות ושלשים חמש שנה. כי אמרו 'למועד' איננו כי אם לשמוש הדברים, כאמרך "למועד חדש האביב", והעיקר מועדים וחצי. וחקרתי ומצאתי זה מסכים שנאמין, שהוא רוצה במאמר מועדים, שני מלכות ישראל, ויהיה הקץ כשני מלכותם וחציָם בלי ספק. והוא שכל עתי המלכות 890 שנה, 480 קודם בנין הבית, ו410 בבית, וחצים 445, יהיה הכל 1,335 בלי תוספת ובלי חסרון. ויהיה אמרו "ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים", מעת מאורע שאירע בבית שני בתחלת בנינו, תהיה אחר העת אשר אמר בו המאמר הזה לדניאל, חמש וארבעים שנה. ויהיה אמרו "עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש", צריך שיקח ממנה החצי, מפני שהוא פירט את הימים ועשה אותם ללילה ויום, ויהיה החצי 1,150. ויהיה זה מאחר העת אשר נאמר בו לדניאל המאמר הזה קפ"ה, יגיע סוף הג' זמנים אל שנה אחת בעצמה.
9. רבינו בחיי על התורה (ר' בחיי בן אשר, המאה ה-14, ספרד), שמות יב, מ מצינו בגאולת מצרים שלושה קצים, והם: ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחילת גרות זרע אברהם עם עניים ודלותם ולחצם של בניו, שנאמר: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה". ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו. וכן תמצא בגאולתנו העתידה שלושה קצים בספר דניאל: אלף ק"נ, אלף ר"צ, אלף של"ה, הוא שכתוב תחילה (דניאל ח, יג-יד): "וָאֶשְׁמְעָה אֶחָד קָדוֹשׁ מְדַבֵּר וַיֹּאמֶר אֶחָד קָדוֹשׁ לַפַּלְמוֹנִי הַמְדַבֵּר עַד מָתַי הֶחָזוֹן הַתָּמִיד וְהַפֶּשַׁע שֹׁמֵם תֵּת וְקֹדֶשׁ וְצָבָא מִרְמָס: וַיֹּאמֶר אֵלַי עַד עֶרֶב בֹּקֶר אַלְפַּיִם וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִצְדַּק קֹדֶשׁ", חשוב ימים ולילות ביחד, וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"נ שנה. וכתיב (דניאל יב, יא): "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים", וכתיב אחריו (דניאל יב, יב): "אַשְׁרֵי הַמְחַכֶּה וְיַגִּיעַ לְיָמִים אֶלֶף שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה". והיתה הסיבה מאת הקב"ה שהיתה גאולת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה, ושלא נאמר: אבדה תקותנו נגזרנו לנו, כי מאחר שנתברר לנו כי שלושה קצים אלו של גאולת מצרים שלשתן היו אמת, כן עלינו להאמין כי שלושה קצים המפורשים בדניאל בגאולתנו העתידה כולם אמת אע"פ שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות, ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים, שאם יזכו יהיו נגאלין בראשון, ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני, ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי, ואי אפשר להתאחר הגאולה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.
10. ספר כפתור ופרח (ר' אשתורי הפרחי, המאה ה-14, ישראל) פרק ו דברי מחשבי קיצין: הוסר התמיד ג' אלפים תתכ"ח. הוסף על זה ימים אלף מאתים ותשעים, ואז יעמוד מיכאל שַׂרֵנוּ במצוות צורנו, והוא חמשת אלפים קי"ח (=1,358 למניינם). וקצתם אומרים, כתיב "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה"... הוסיפהו על חרבן הבית שהיה בחטאינו אל ג' אלפים ותתכ"ח, יהיה המקובץ מזה ה' אלפים קס"ג (=1,403 למניינם).
11. הרמב"ם, איגרת תימן, עמ' קמב - קנג במהדורת שילת ואולם, מה שזכרתו מעניין הקצים ומאמר רבנו סעדיה ז"ל בהם - ראשית, מה שראוי שתדעהו, שאין לאדם אפשרות לדעת ידיעה ברורה של הקץ לעולם, כמו שביאר דניאל ואמר "כי סתומים וחתומים הדברים"... שאנשים יחשבו קצים למשיח ולא יצליחו...
12. אבן עזרא (המאה ה-12, ספרד) דניאל פרק יא פסוק ל ובן היוצר חיבר ספר במועד הקץ וגם נפצתי דבריו ככלי יוצר טרם בא מועדו כי הוא מקוה מועד עבר וכלל אומר דבריו בדברי קץ. גם דברי רבי שלמה בן גבירול ז"ל רצה לקשור הקץ במחברת הגדולה על שני הכוכבים העליונים. גם דברי רבי אברהם הנשיא בספר קצים ודברי היוצר ודברי רבי יצחק בן לב וכל החושבים המלות או האותיות בחשבון גימטריא הכל הבל ורעות רוח, כי דניאל לא ידע הקץ ואף כי הבאים אחריו, רק רמז המלאך דבר כאשר אפרש רק לא פירש מתי יהיה.
13. פירוש דון יוסף בן יחיא (המאה ה-15, ספרד) דניאל דף קי, א אז ענהו המלאך כי יתמיד מעת החזון ההוא עד הערב והלילה מהבקר והיום מאלפיים ושלוש מאות שנה שאז נצדק קדש לעד ולעולם. והנה משנברא העולם עד שקם כורש הפרסי שלושת אלפים ושצ"א שנים, שאז בימים ההם ומעט קודם בימי בלשצר ודריוש ראה דניאל החזיונות האלה באופן כי בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם בקירוב אם מעט קודם או מעט אחר בך יבוא קיצנו בעזרת ה', למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם כשלוש מאות שנה מהאלף הששי למען יתראה לעין כל היות האמת איתם וייהנו בגוף ונפש מן העולם הזה תחת אשר נענשו בעול גלות האומות בגוף ונפש. ויהיו המאות שלושה להיות כי בסך ההוא יפול החזקה, ויאומת הדבר היותו בלתי מקרי בהתמידו הסך ההוא.
14. שו"ת מן השמים (ר' יעקב ממרוויש, המאה ה-13, צרפת) סימן עב ועל קץ הגאולה שאל כמו כן, אך לא מצא התשובה כתובה לפניו.
אם כי אמרו רבותינו ז"ל בסנהדרין צ"ז ב תיפח עצמן של מחשבי קצין, ובמס' דרך ארץ פ"א שהנותן את הקץ אין לו חלק לעוה"ב, הנה סיימו עלה בגמרא שם כי לא אמרו כן כי אם על אלו שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא, אבל המאמינים אמונת אומן בשרשי ויסודי דת קודש שמהם כי גאולת ישראל בוא תבוא אם שתתמהמה הם הרשו לעצמם חשוב מחשבות ולצרף אחת לאחת רמיזות יעודי הנביאים למצוא חשבון התחלת תשועת עולמים ומלכות שדי למען החיות לב אסירי התקוה ולחזק ברכים כושלות. ומני אז מצינו יעודים וזמנים שונים...
15. שו"ת שבט הלוי (הרב שמואל הלוי וואזנר, בני ברק) חלק י סימן א ב"ה, כבוד ידידינו כש"ת מוה"ר מרדכי גנוט שליט"א בעל הלוח המפואר דבר בעתו.
***
ב'איגרת תימן', והוא מכנה את הקץ הזה "יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ", ואומר שקיבלו מאביו "שקיבלו מאביו ומאבי-אביו". *****
אמר ר' שמעון הא אתערנא ברזי דאתוון דשמא קדישא בסתרא דאתערותא דיליה לגבי בנוי אבל השתא אית לי לגאלה מה דלא אתיהיב רשו לבר נש אחרא לגלאה, אלא זכו דדרא דא יקיים עלמא עד דייתי מלכא משחיתא. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בריה ולר' אבא קומו בקיומייכו. קמו ר' אלעזר ור' אבא. בכה ר' שמעון זמנא אחרא אמר, ווי מאן יקום במה דחמינא גלותא יתמשך מאן יכיל למסבל. אף איהו קם ואמר, ה' בעלונו אדונים זולתך לבד בך נזכיר שמך [יש' כו:יג]. האי קרא אוקמוה, אבל בהאי קרא אית רזאעלאה גו מהימנותא. ה' אלהינו דא הוא שירותא דרזין עלאין אתר דמתמת נפקין כל נהירו דשרגין... תרגום: אמר ר' שמעון: הנה התעוררנו[ה] ברזי אותיות השם הקדוש[ו] בסוד התעוררו אל בניו ,[ז] אבל עתה עלי[ח] לגלות מה שלא ניתנה רשות לאחר גלותו. אלא (= וזאת משום) שזכותו של דור זה היא שתקיים את העולם עד שיבוא מלך המשיח. אמר ר' שמעון לר' אלעזר בנו ולר' אבא: עמדו על עמדכם! קמו ר' אלעזר ור' אבא. בכה ר' שמעון פעם נוספת ואמר: אוי מי יוכל לעמוד במה שראיתי,[ט] הגלות תתמשך, מי יוכל לסבול. אף הוא קם ואמר: ה' בעלונו אדונים זולתך... פסוק זה כבר פירשוהו[י] אבל בפסוק זה יש סוד עליון שבתוך האמונה.[יא] ה' אלהינו זה הוא ראשיתם של סודות עליונים,[יב] מקום[יג] שמשם יוצאים כל אורות הנרות... מכאן ואילך הוא דורש באריכות בסוד האלוהות ובמצב הספירות בהיסטוריה של עם ישראל לגלויותיו השונות, עד שהוא מגיע מתוך עיון באותיות שם הויה בצירוף חישובים שונים לקביעת זמן הקץ (ח"ב, ט ע"א-י ע"ב). קץ זה יחול בשלבים שונים; הראשון בהם יוצא, לפי חישובי, בשנת 1334 לסה"נ.[יד] אבל דור אחד או שניים לפני מועד תחילת הגאולה, בשנת 1268, 'יחשך לישראל'. בשנה זו או שנים מועטות אחריה החל ספר הזוהר להיכתב.[טו] תקופת-חושך זו מתאימה להפליא לתיאור 'הדור האחרון' הרע, שבו ייכנסו החכמים ל'אדרא קדישא', כדי לקיים את העולם עד בוא המשיח, לפי הקטע שהבאתי לעיל בסעיף זה (ח"ג, כה ע"א). עניין זה מאשר לחלוטין את תפיסת כינוס האידרא כמאורע בעל משמעות משיחית מובהקת, מחד גיסא, ואת זהות הכינוס עם פעולתו של בעל הזוהר עצמו, מאידך גיסא.
התגובות היהודיות למפעל הצלבני (סיכמה: עליזה גוטמן)
"וזה שאנו עתידין לגאל במהרה בימינו בסוף האלף החמישית. כך מסור כל עת בידי ישראל. וגם הנוצרים התועים לפי ששמעו כך שהמשיח בא בסוף האלף החמישית ומצאו הם שהיה זמן תלויים הרשע שהייה עצמו בסוף האלף הרביעי, ואע"פ שהיה אותו הרבה ממאתים שנה קודם השלמת האלף ולא היה אלא במאת ל"ז, קבעו הם טעותם בסוף האלף החמישית, ועשו מאדם ועד נח אלפים שנה, וכמה חשבונות ותחבולות של טעויות . . ובמאת החמישים במהרה בימינו יהיה כל החירות לישראל ונשוב לאחוזתנו ולנחלתנו ... ומ"ט שנה אלו של שבע שבתות שנים ציוונו המקום ברוך הוא במצוה זו והיא רמזל גאולה, ובזכות הנמי (=גם) תהיה הגאולה, וחשוב מ"ט שנים למ"ט מאיות שנה, מאה לשנה מאה לשנה, שהן ארבעת אלפים וט' מאות, והמאת החמשים היא דמיון לשנת היובל, שכולה דרור וחירות, כי במאת החמישים אולי אנו עתידין ליגאל במהרה בימינו, אולי בתחילת המאה החמישים או באמצעה או בסופה".
הקטע הוא פרוש לספר יצירה של ר' יהודה הברצלוני . הקטע מתייחס למסורת יהודית ונוצרית על ביאת המשיח בשנת ה' אלפים לבריאה. מסורת זו נובעת מראיה הרמונית של ההיסטוריה. הרקע הוא בריאת העולם ב-6 ימים, כאשר לפי האמונה הרווחת אלף שנה של בני אדם שקולים כנגד יום אלוהי אחד. לפי זה, ההיסטוריה עתידה להימשך 6000 שנה ואחרי מועד זה יתחיל העידן המשיחי. אמונה זו הייתה משותפת ליהודים ולנוצרים.
ישו היה האדם הראשון "החדש". האדם נברא באמצע היום השישי לבריאה וגם הצליבה של ישו הייתה ביום הששי של השבוע. לידתו של ישו הייתה גם היא באמצע האלף השישי.
סיבוך נוסף - לאחר שיבעה מחזורי שמיטה בא יובל. לפני שנת 5000 באה שנת שמיטה (4999 ). מאחר ששנת 1240 משלימה 5000 שנה מאז הבריאה אז 50 שנה לפני 1240 אנלוגי לשנת היובל, שנת החרות המשיחית וסיום ההיסטוריה.
· 6 ימי בריאת העולם · שנת היובל כקוד משיחי · סוף עידן הנצרות כל הסימנים מובילים אל התקופה המשיחית. כל חישובי הקץ, מכל הכוונים, מובילים אל שנת 1240 .
קיים מרחק בין חישוב קץ הימים לצפייה משיחית. לפי אוגוסטינוס (מאבות הכנסייה שחי במאה הרביעית) על הנוצרים לשמר את קיום הקהילה היהודית כהוכחה לניצחון הנצרות על היהדות. מכאן – חיי היהודים בעולם הנוצרי הם חיי שעבוד! רק המשיח יחזיר את עמו לארצו. רק הקראים מטיפים שיש לעשות מעשה כדי לזרז את ביאת המשיח – עליה לארץ ישראל. וחיים בה. הקראים הם תנועת מחאה וזיקתם לארץ ישראל נובעת מכך. ההשקפה המקובלת בין היהודים היא שאין צורך בכל פעולה כדי לקדם את ביאת המשיח.
5."ואל יעלה על לב אדם לומר, שיגלה מלך המשיח על ארץ לא טהורה ... ואל ישגה אדם לומר שיגלה בארץ ישראל בין הגוים ... אלא דבר ברור שיהיו בארץ ישראל תופשי התורה והחסידים ואנשי המעשה מד' רוחות העולם, אחד מעיר ושנים ממשפחה, איש איש נשאו לבו ונצנצה בו רוח טהרה והכשר חיבת הקודש. ואחר כך יגלה ביניהם מלך המשיח ... וכאשר ירבה הקהל בארץ ישראל ויתפלל ובהר הקודש ותעל שוועתם השמימה ויגלה מלך המשיח ביניהם, וקיבץ שאר נדחי גלויות, כי ישמעו ישראל לאמור נגלה מלך המשיח ... ויתקבצו אליו מארבע רוחות העולם גיבורי ישראל, ויעש חיל גדול ויכה מנציבי ישמעאל ואדום שבירושלים, ויגרש הערילים ממנה."
מקטע זה (במידה שאפשר להבין אותו. ע.ג.) נובע שיש להתכונן לביאת המשיח. הרעיון שיש להתכונן הוא יוצא דופן בספרות הרלבנטית. גם במקרה זה הרעיון מבוסס על הצפייה לשנת 1240 . הקטע חובר בין השנים 1210-1219 ; הביטוי "ארץ לא טהורה מתייחס לכך שבירושלים יושבים גויים ולא יהודים. השלטון בתקופה זו מצוי בידי נוצרים ומוסלמים. יש תכנית פעולה - שליחת חלוצים לפני המחנה לשם קבלת פנים למשיח. המסקנה – יש לשלוח נציגים לארץ ישראל.
פרופ' יובל סבור שתכנית זו באה כתגובה למפעל הצלבני. ההקשר הצלבני הוא התגובה היהודית למסעי הצלב – קריאה למסע צלב יהודי לארץ ישראל. קריאה זו אכן נענתה! קבוצה של "בעלי תוספות" מצרפת יצאה ב-1311 לדרך. קבוצה זו ידועה כ"עלית 300 הרבנים". מדובר בהנהגה הרוחנית שיצרה חיבור הלכתי על מצוות התלויות בארץ ישראל. קבוצה זאת היא תנועת ההתיישבות הראשונה הידועה לנו. המפעל נכשל ולא ידוע מה היה בסופו. יתכן שהרבנים חזרו לאירופה. בכל אופן, למסע לארץ ישראל לא היו תוצאות כל שהן.
קטע 6 : פירוש של אחד מחסידי אשכנז על התורה "והגבלת את העם סביב" – מסביב ירושלים וסביב ארץ ישראל. "השמרו לכם עלות בהר" - רמז, השביע את ישראל שלא לדחוק את הקץ ושלא לעלות לארץ ישראל קודם הזמן ... "ונגע בקצהו" - רמז, שלא יגעו לבנות בו את בית המקדש קודם זמנו. דבר אחר: "ונגע בקצהו" – שלא ידחקו את הקץ ולא ידחקו וזהו "ונגע בקצהו" - בקץ . "כל הנגע בהר מות יומת" – כל הממהר לעלות לארץ ישראל מות יומת. "לא תגע בו יד כי סקל יסקל"- כל הממהר. לא יחיה כל העולה קודם הקץ, שבעוד הגלות לא יצאו לחפשי. "במשך היובל המה יעלו בהר" - רמזו, אימתי יצאו ישראל מגלותם ויעלו לארץ ישראל ? כשימשוך היובל".
קטע 6 נכתב בגרמניה במאות 12-13 ומשקף את גישתו של ר' יהודה החסיד שייסד תנועה רוחנית בגרמניה. בקטע מובעת התנגדות לעליה "טרם זמנה" תוף יצירת אנלוגיה בין ירושלים להר סיני (שאסור לנגוע בי בטרם עת). העליה לירושלים מותרת רק כאשר תקיעת השופר תבשר את בוא המשיח. אין בדברים איסור גורף על עליה לארץ ישראל. מהקטע הזה ניתן להעריך את עומק הניגוד בין העולם הצרפתי לעולם הגרמני. היחסים בין הנהגת יהדות צרפת להנהגה הגרמנית מקבילים לוויכוח הנוצרי אם מסע צלב צריך להתבטא במסע צבאי לארץ הקודש או בחזרה בתשובה בארץ המוצא או האם מסע צלב הוא מסע רוחני או מסע כיבושים. שתי הגישות בעולם היהודי מקבילות לוויכוחים בעולם הנוצרי באותו נושא.
10) רמב"ן רברים כח. מב "ודע. כי התוכחות במארה ובמהומה ובמגערתו בדבר והעץ ופרי האדמה ושאר כל התוכחות. הם כולם עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. אבל אחרי הגלות לא יקלל אותם רק לעבוד שם אלהים אחרים עץ ואבן. אבל פעמים שיחזור להוכיחם בארץ. כאשר אמר (פסוק לו) יולך השם אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים. והוא הגלות שגלינו לרומי על לכת אגריפס המלך שם ואחרי כן ישוב ויאמר (פסוק לח) זרע רב תוציא השדה וגו', ואלה התוכחות בהיותם בארץ. כי כן יאמר אחריו (פסוק סג) ונסחתם מעל האדמה. שהוא הגלות, ועל דעתי גם זה מרמיזותיו, אמר יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת. על לכת אגריפס המלך לרומי. גם יתכן שירמוז למלך אחר קודם לאגריפס, והוא אריסתובלוס שתפסו שר צבא רומי ויוליכהו שמה בנחושתים. והיו למשל ולשנינה בכל העמים. שהיו תמהים על גבורתם אשר מעולם איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמתם. ואחרי כן בא אגריפס שנית עם שליח מלך רומי בארץ .וכבש בארץ יהורה מדינות גדולות מאד ואז נתקיים מה שאמר (פסוק מח) ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא וגו' ואמר ישא ה' עליך גוי מרחוק (פסוק מט). כי באו אספסינוס וטיטוס בנו עם חיל גדול מרומיים בארץ ולכדו כל ערי יהודה הבצורות. והצר להם מאד כאשר ידוע בספרים שלכדו גם חומות ירושלים ולא נשאר רק בית המקדש וחומת העזרה. והיו אוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכאשר נלכדה גם היא אז נתקיים ונסחתם מעל האדמה. ואז שבו הרומיים לארצם ובידם גלות ירושלים וביד עמים רבים אשר אתם מיון ומצרים וארם ויתר עמים רבים. ונתקיים (פסוק סד) והפיצך ה' בכל העמים וגו' : והכתובים הבאים אחר כן עונשם בגלות. וכן והיו חייך תלאים לך מנגד (פסוק סו) מפני פחדותינו בגלות ביד העמים הגוזרים עלינו גזירות תמיד. והנכון. שהוא רמז לדורות ההם שהיו בזמן חרבן הבית השני, כי היו מתנכלים להם להאבידם לגמרי. על כן אמר אחריו (פסוק סח) והשיבך ה' מצרים באניות. שהיה זה כאשר כל ולהוציאם מן הארץ. ורבותינו אמרו (פתיחתא דאסתר רבה). ולמה למצרים לפי שכעור ורע לעבד כשהוא חוזר לרבו הראשון . אם כן. הזכיר מצרים דרך תוכחות אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה, אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא. או בטוב מהם שרחמיו עלינו. כיישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו (ויקרא כו מד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם. וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת. וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו".
הרמב"ן השתתף בוויכוח תיאולוגי (יהודי – נוצרי) בשנת 1263 (זמן רב לפני רדיפות היהודים בספרד). הוויכוח התנהל ברמה אינטלקטואלית גבוהה. שנים מעטות לאחר מכן הרמב"ן הגיע לירושלים ולבסוףהתיישב בעכו, בעלת האופי האירופי, בה נפטר ב-1267 . בשנים אלה הוא ערך מחדש את פירושו לתורה. בין השאר הוא התייחס לכפילות בין ויקרא כו' לדברים כח' המביאים שניהם את "הברכה והקללה" וחיפש הסבר לחזרה. הוא מפרש את הפסוק "ושממו עליך אויביכם" ומציע פרוש חדש – במקום הפירוש שהארץ תיחרב עד כדי כך שאפילו אויבים לא יוכלו לחיות בה, הוא מציע פירוש חדש: הארץ חרבה כי היהודים עזבו אותה!! . 12רמב"ן. השמטות לספר המצוות של הרמב"ם. מצווה ר "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו. לאברהם ליצחק וליעקב. ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה והוא אמרו להם 'והורשתם את הארץ וישבתם בה', 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה', 'והתנחלתם את הארץ'. . וזוהי אשר החכמיםקורין אותה מלחמת מצווה ... ואומר אני כי המצווה שהחכמים מפליגין ה. והיא דירת ארץ ישראל. עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה ... הכל הוא ממצוות עשה הזה. שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן. היא מצוות עשה לדורו מתחייב כל יחי ממנו. ואפילו בזמן גלות. כידוע בתלמוד במקומות"
לעומת הרמב"ן המדגיש את הישיבה בארץ ישראל, הרמב"ם אינו סבור שחייבים לחיות בארץ ישראל. החידוש של הרמב"ן הוא בהטלת חובה לכבוש את הארץ. סביר להניח שרעיון חדש זה בא ממקור צלבני. רעיון החובה לכבוש את הארץ מהווה את הבסיס האידיאולוגי של גוש אמונים בימינו.
****
* * * 'הגאון'. כך, במילה אחת מלאת הוד, תואר רבי אליהו מוילנא, אחד מגדולי הדור שקמו לעם ישראל בעת האחרונה. אחד מחשובי חוקרי תולדות הגר"א, ד"ר אריה מורגנשטרן, פירסם לאחרונה מחקר מאלף על הגר"א, שנגע בין השאר לחישוב הקץ (המחקר פורסם בחוברת חגיגית שיצאה לרגל תערוכת הגר"א בישיבת 'הר-עציון'). שלוש הסכמות בלבד נתן הגאון בימי חייו, מספר זעום ומצומצם ביותר. שתיים מהן בכתב, אחת בעל פה. אחת משתי ההסכמות שבכתב ניתנה לספר ''דרכי נועם'. הספר, שהינו ספר דרשות קבליות, נפתח בארבעה עמודים מרתקים העוסקים בחישוב הקץ. חישוב הקץ שם מתבסס על הנחה שכל אלף שנים הינם יום אחד אצל הקב"ה וכי הקץ צריך להגיע בזמן המנחה של היום השישי - 'לעת ינטו צללי הערב'. זמן המנחה הינו בשעה שש וחצי. אם אלף שנים הינם 12 שעות הרי שהשעה 6 וחצי הינה אחרי 541.6666 שנים - דהיינו בשנת תקמ"א ושמונה חודשים. חישוב זה, שרווח מאוד באותה תקופה והתבסס בין השאר על דבריו של בעל ה'אור החיים' (ויקרא,ו) עודד גלי עליה רבים לארץ ישראל באותה תקופה. בין העולים היו רבנים גדולים מאוד. רבי חיים בן עטר, הרמח"ל ור' גרשון מקיטוב הינם רק חלק מהרשימה. אל גל עלייה זו הייתה אמורה להצטרף גם דמות נוספת. 'הגאון'. הגאון שבספרו, 'ספרא דצניעותא', רמז בדבריו לחישוב הקץ הנזכר לעיל, הכין את מסעו לארץ בקפידה. הוא דאג לחתן את שני ילדיו ולהכין לאשתו חנות שממנה תתפרנס בזמן שיעדר מוילנא. זמן היציאה תוארך לשלוש שנים לפני מועד הגאולה, שנת תקל"ח. בפועל המסע של הגאון נכשל. הוא קטע את מסעו באמצע וחזר לביתו. גם חישוב הקץ דלעיל נכשל. דבר לא קרה בשנת תקמ"א. * * * נכשל? - לא בהכרח. החישוב הנ"ל דווקא היה מוצדק ומדוייק. הטעות של הגר"א היתה טעות קטנה מאוד. קטנה אבל דרמטית. הגאון טעה בשעתיים בלבד. זמן המנחה לפיו חישב הגאון את הקץ הינו שש וחצי. אלא שזמן זה, של שש שעות וחצי, תקף רק יום אחד בשנה - כשערב פסח שחל בשבת. בשאר ימות השנה, הזמן בו שוחטים את קרבן המנחה מאוחר יותר. 'תמיד נשחט בשמונה ומחצה' (פסחים,נח). שעה שמונה וחצי היא השעה של המנחה בימות השנה הרגילים. מתי יוצא שמונה וחצי שעות? 708.333 מתחילת האלף. במילים אחרות - שנת התש"ח... (על סמך דברים ששמעתי בצעירותי בשם ר' שבתאי שילה) * * * עיסוק בחישוב הקץ בלתי אפשרי. אפילו את הגאון, שכל רז לא אניס ליה וששלט בכל מכמני התורה טרחה ההשגחה להטעות, כדי שלא יפגע בתאריך המדויק. ברית כרותה לבורא העולם שלא נדע את הקץ ולא נבין אותו עד אחרי שיקרה. את חישוב הקץ ניתן לעשות רק אחרי שהוא מתרחש, לא לפני. זאת ככל הנראה היתה גם תובנתו של הגאון אחרי שמסעו לארץ ישראל נכשל. הוא הקים בית מדרש שפעל עד יום מותו והכשיר תלמידים שיקדמו את הגאולה. לא עיסוק מיסטי בגאולה אלא השתדלות מעשית. אנו צריכים להתמקד בעשייה, ולא בתוכניות לבורא העולם. אנו צריכים לראות מה אנחנו יכולים לתקן ולשפר ולא כיצד צריכה הגאולה השלמה להיראות. איננו יודעים מה תפקיד חורבן גוש קטיף במהלך הגאולה ואין זה ענייננו. אנו צריכים לשאוף לבנות ולתקן ככל שניתן. אנו צריכים להשתדל בכל יכולתינו למנוע הרס וחורבן. להשתדל - כן לקבל אחריות על תהליך הגאולה - לא. 'לא עליך המלאכה לגמור - ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה'. * * * וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי וְלֹא אָבִין וָאֹמְרָה... מָה אַחֲרִית אֵלֶּה: וַיֹּאמֶר לֵךְ דָּנִיֵּאל... סְתֻמִים וַחֲתֻמִים הַדְּבָרִים עַד עֵת קֵץ (דניאל יב)
אבא הילל סילבר מביא דוגמאות רבות של חישובים אנו נזכיר כאן רק כמה מהם חכמי המשנה חשבו שהמשיח יגיע במאה החמישית לספירה ספר זרובבל יצירה מהמאה השביעית לספירה חזה שזה יקרה בשנת 1058 אחרי ספירת הנוצרים. הרמב"ן משה בן נחמן האמין שזה יקרה בשנת 1540 המשורר יהודה הלוי חשב שהתהליך המשיחי יתחיל עוד ב-1383 ויגיע לסיומו ב1403 האר"י הקדוש בצפת (1534-1572) האמין ששנת 1575 תהיה השנה שבה יתחיל העידן המשיחי.
דון יצחק אברבנאל המפורסם במחשבי הקיצים היה משוכנע שזה יקרה כנראה בשנת 1503 או 1504 הוא נותן תאריכים נוספים של שנת 1547 ושנת 1559 שאז יסתיים שלטון ארבעת המלכות. על פי אברבנאל העידן המשיחי יגיע לקיצו בשנת 1591. מדרש העולם קבע שתחיית המתים תהיה בשנת 1648 לספירה. ספר הזוהר שנכתב בחלקו או ברובו או כולו בידי המקובל הרב משה דה לאון במאה ה-13 קבע שתהליך המשיחי יתחיל בשנת 1840 שמעון בן צמח דורן |( 1361-1444) קבע בפירוש על ספר איוב שפורסם בוונציה ששנת המשיח תהיה ב-1850 ועידן חבלי המשיח יגיע לקיצו כמה עשרות שנים מאוחר יותר ב-1912 ואז יגיע השלטון המוסלמי בירושלים לקיצו. שמואל בן יהודה ולריו שחי במחצית השנייה של המאה ה-16 רופא ופרשן תנ"ך שחי באיי יון כתב פירוש על ספר דניאל שנדפס בוונציה ב1586- והיגיע למסקנה שבוא המשיח יהיה בשנת 1868. עם זאת הזהיר את הקוראים אין זה חייב לקרות אלא שזה יכול לקרות בשנה זאת. רוב התאריכים האלו באו וחלפו לפני שאבא הילל סילבר החל לכתוב את ספרו וכמעט תמיד מבלי שאירע בהם שום דבר מיוחד שיצדיק את ההתמקדות בהם. היה רק חישוב קץ יוצא דופן אחד שעוד לא "היתגשם " כאשר סילבר בצע את המחקר לספרו. חישוב קץ של יוסף בן דוד בן יחיה ( 1494-1539 רב ופרשן המקרא שפירש את חמשת המגילות וקבע על סמך חישוב מספר דניאל ב-1538 ששנת בואו של המשיח תהיה בשנת 1931.ארבע שנים אחר פירסום המהדורה המקורית של סילבר ב-1927 או "בסוף החמשת אלפים ושבע מאות שנה לבריאת העולם הקירוב או מעט קודם או מעט אחרי כן יבוא קיצנו בעזרת השם למען יוכלו לשבת בני ישראל בטח על אדמתם. " נבואה מפליאה שתהקיימה בשנת תש"ח רק שמונה שנים לאחר סיום החמשת אלפים ושבע מאות לבריאת העולם". אנו יכולים לשער שלסילבר מן הסתם היו מחשבות או תמיהות בנושא תאריך ספציפי זה ולגבי תחזית זאת בעת הכתיבה שאותם אינו מאזכר בטקסט של הספר. אם כי כמובן לא בעת פרסום המהדורה השנייה מ-1959 שאז התאריך כבר חלף מבלי יקרה שום דבר מיוחד. כמובן אם יוסף בן דוד בן יחיא היה קובע נניח את שנת 1933 או או את שנת 1948 כשנה משיחית זה היה עניין אחר לגמרי אז אפשר היה לטעון שבן יחיא חזה במדוייק את העתיד לבוא. חישוב הקץ של הרב יהודה בן שמואל החסיד סילבר מזכיר גם את יהודה בן שמואל החסיד מחבר ספר החסידים ( בעמוד 215 ) שכיום יש "נבואה" המיוחסת לו שלכאורה מכוונת לשנים 2017 -2018 אבל הוא רק מציין לגביו שהוא הזהיר מפני כל נבואות כאלו ואף סירב להזכיר את חישובי הקץ של אדם אחר והוא מצטט את החסיד כשהוא אומר שאם תראה את התחזיות של דם על המשיח תדע שהוא עוסק בכישוף או ששדים באו וסיפרו לו על אחרית הימים מאחר ששום אדם אינו אמור לדעת דבר על בוא המשיח". ". .אבא הילל סילבר בהחלט לא יודע על אותה נבואה שיוחסה ליהודה החסיד החל משנת 2008 מה שמחזק את ההנחה שאם אפילו אבא הילל סילבר לא נתקל ב"נבואה " זאת כי אז המדובר בזיוף מלפני עשור אפשר לסכם עם כך שחישוב הקץ העתידני ביותר המופיע בספרו של סילבר הוא לגבי שנת 1931 ואולי אפשר להרחיבו עד לעשור הבא שמעבר לכך. .ויש להניח אם כך שלגבי התקופה שבה הוא עוסק הוא לא נתקל בשום חישוב קץ שהיגיע למאה ה-21 ומעבר לכך. נכון להיום "חישובי קץ " כאלו ממשיכות במלוא המרץ באתרי אינטרנט וכל שנה יש עליה תחזיות ונבואות שקובעות שהיא שנת הקץ ושנת בוא המשיח היהודי או הנוצרי. אולם נראה שבשנים הבאות חישוב הקץ היחיד מסוג אלו שבהן עסק סילבר שקבעה תאריך משיחי בעתיד הוא חישוב קץ שעליו לא ידע אבא הילל סילבר ולכן לא ציין אותו בספרו,חישוב קץ של המדען אייזיק ניוטון שקבע במאה ה-17 על סמך אותם שיטות שבהן השתמש מחשבי הקץ היהודיים שעל פי ספר דניאל העידן המשיחי יתחיל בשנת 2060. חישוב קץ שיש להניח שנשמע עליו יותר ויותר בשנים הבאות.
אבל אם יש מבין הקוראים חוקרים ואחרים שנתקלו במחקריהם בחישובי קץ קדומים ( דהיינו מלפני סוף המאה ה-עשרים ) שמגיעים למאה ה-21 ומעבר לה שעליהם לא ידע אבא הילל סילבר אני אשמח לקבל על כך מידע.
****
דעתם של חז"ל לא הייתה נוחה מפעילותם של מחשבי קצין, ואמרו "תיפח עצמן של מחשבי קיצין" ומנמקים זאת: "שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא" (מסכת סנהדרין, צ"ז, ב'). במסכת דרך ארץ רבה נאמר: "רבי יוסי אומר, הנותן את הקץ אין לו חלק לעולם הבא". הרמב"ם, באגרת תימן שלו, קובע: "עליך לדעת שהקץ על דרך האמת לא ייתכן לשום אדם לדעת אותו לעולם". במסכת סנהדרין (צ"ז, א') מסופר על יחסו של רבי זירא למחשבי קיצין: "...כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו: במטותא, בעינא מנייכו לא תרחקוה. דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה, ועקרב". רבי זירא מצביע על העובדה שחלק מהותי מהקץ הוא היותו בלתי ידוע ובלתי צפוי, ולכן עצם פעולת חישוב הקץ מרחיקה אותו: ברגע שהקץ מתגלה, מיד הוא בטל ונדחה למועד בלתי ידוע אחר.
הרבי מליובאוויטש |
את חוק הרציפות של ברנולי נוכל להחיל גם במקרה זה ולקבוע שלאחר k כשלונות בחיזוי מועד בואו של המשיח ההסתברות לכשלון נוסף היא k+1/k+2. במילים אחרות, אם גדולי ישראל טעו 20 פעמים בחישוב הקץ, ההסתברות שהן יטעו פעם נוספת היא 95.454545% ולכן ההסתברות לחיזוי |
משיחי שקר |
|
תנאי הרמב"ם |
|
המשיח כבר בא (להכפיל בסיכוי שבעל הטקסט לא ידע על מה הוא מדבר) |
המשיח יבוא ביום מסויים בשנה (הסיכוי מוכפל ב-1 חלקי 365) |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
(1) ספר גימטריאות לר' יהודה החסיד פרשת בלק
[ל] משיח בגימטריא זהו מנחם בן עמיאל
(3) מדרש זוטא איכה - נוסח ב
[ב] אין לה מנחם מכל אוהביה (שם שם). אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ ולא היתה רוצה לחרוש אלא תמיד היתה גרעה [גערה] ראה אותה האיש ונבהל מאד והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש ולא היתה רוצה אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ והוא מכה אותה תמיד עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש מיד קרע את בגדיו ותלש את שערו וצעק ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה תמה האיש מאד שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח הלך לביתו ולקח רצועות ארוכות של משי לתינוקות להעציבם בעריסם לקחם והלך לירושלים וכשבא לעיר לקחם ונתנם על זרועותיו וקרא ברחוב העיר מי יקנה פרה לבנו או לבתו שמעה שכינת אם משיח ואמרה לו לך לבית פלוני שהרי ילד יולד לה הלך ונכנס לבית ואמר להם קנה לבנך רצועה אמרה לו לא אקנה לו כי הוא נולד יום שנחרב בית המקדש ארור היום שהוא נולד בו מיד בא האיש אצל הילד ונשקו על ראשו ונתן לו רצועה ובקש האם עליו והלך לו לביתו ובכל שנה ושנה בא לירושלים לראותו. ושם הילד מנחם בן עמיאל שנה אחת בא לירושלים ונכנס לבית מיד הרימה אם הילד קולה ואמרה אין לה מנחם שהרי נגנז והוא שכתוב אין לה מנחם מכל אוהביה:
(7) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לב אות ה
ה ואומר לי מי אתה אדנ"י ויאמר אלי אני מטטרו"ן שר צבא ה' וישם שמי כשמו ויראני איש כתינוק יפה ומיופה ויאמר אלי מטטרו"ן זהו משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד על ישראל וזהו מנחם בן עמיאל וזהו נולד בבית נבוכדנצר וישאהו רוח וישימהו בננוה עיר הדמים היא רומי עד עת קץ:
(8) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לג אות א
א ואשאל מה אותות שיעשה מנחם בן עמיאל ויאמר אלי מטטרו"ן ומיכאל שנה קודם שבוע אחת משגר הקדוש ברוך הוא שליח לישראל בבטח בשלוה בדיצה בעליצה ובעליזה הוא דור עני שאין לו זכות אלא עומדין ומתריזין כנגדם ומבזין אותם בשוקים וברחובות שקורין לסטים ומשומדים ואומרים עליו דברים שאין האוזן יכולה לשמוע:
(9) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לט אות א
א וארבעים שנה קודם שיבא משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל יבא נחמיה בן חושיאל איש לאפרים בן יוסף ויעמוד בירושלם ויתקבצו אליו כל ישראל שם יקבץ איש וביתו ויקריבו בני ישראל קרבן ויערב לה' ויתיחסו בני ישראל למשפחותם ולאחר ארבעים שנה לנחמיה בן חושיאל יעלה שידויי מלך פרס וידקור את נחמיה בן חושיאל בירושלם ויספדוהו כל ישראל בהספד גדול ובכי ואחר כך תבא אשת נתן הנביא בן דוד חפצי בה והאותות האלה מגיעות בחדש אב בששה לחדש ידקור שידויי מלך פרס את נחמיה בירושלם ויגע לישראל על אבל ויצר להם מאד ויפוצו למדבר ירושלם למלאות לאבל נחמיה אחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה וחיה ועופות לא יוכלו ליגע בו ולאחר ארבעים יום קוברו הקדוש ברוך הוא בקברות בית יהודה:
(10) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק לט אות ד
ד ויאמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלהים דע כי מנחם בן עימיאל יבא בארבעה עשר בניסן ויעמד על בקעתי ויען ויאמר מנחם בן עמיאל לזקנים אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם:
(11) בתי מדרשות חלק א - פרקי היכלות רבתי - פרק מ אות ב
ב ויצא מנחם בן עמיאל בגימט' ארמילוס וילך הוא ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא בן אלעזר בן אהרן הכהן ויעמדו ביחד על הים הגדול ויעשו ויעלו את הפגרים אשר נפלו בידי אויביהם ויעל גלי הים וישליכם אל נחל הסוטר כי יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הנזכר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה ובלעה אותם ובדבר זה נענה והיה מפתח שמות כתורגמן אחד ואחד בשמו שם כתר שם חותם:
(12) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
ואתה זרובבל בן שאלתיאל בן יכניה מלך יהודה שאל ואגיד לך ואען ואומר לו מי האיש הלזה אמר לי הוא משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד ברית לעם וזהו מנחם בן עמיאל וזה נולד בבא נבוכדנצר על ירושלם ואשאהו ברוח ה' ואשימהו במקום הזה עד עת קץ ואני זרובבל שאלתי למטטרון זה מה האותות אשר יעשה מנחם בן עמיאל [זה] ויאמר לי מטה ישועות האלה יתן ה' לחפצי בה אם מנחם בן עמיאל ותלך נוגה הכוכב הגדול לפניה וכל הכוכבים ירדו ממסלות מלחמותיהם ותצא חפצי בה אם מנחם ותהרוג שני מלכים ושני המלכים לבבם להרע ושם המלך האחד נוף מלך תימן שיניף ידו על ציון ושם השני אטרס מלך אנטוכיה האותות האלה מגיעות בשנה החמישית בחדש השלישי אשר עושים בני ישראל חג השבועות לה' למלאות לחרבות ירושלים תשע מאות ותשעים שנה (מכאן ואילך חכה לו) תהיה תשועה לה' והמטה אשר יתן (האל) ה' לחפצי בה יתננה למנחם בן עמיאל והמטה ההוא שהם והוא מוכן ברקת עיר נפתלי (יהושע יט לה) והוא המטה שנתן ה' לאדם ולשת ולנח ולאברהם וליצחק וליעקב ולמשה וליהושע ולדוד ולאליהו והוא מטה אהרן שהוציא ויצץ ציץ ואען ואומר אני זרובבל למטטרון זה משיח ה' מתי יבא ויאמר נחמיה בן חושיאל אשר לאפרים בן יוסף יבא בשנה החמישית לפני חפצי בה אם מנחם בן עמיאל ויעמוד בירושלים ויקבץ כל ישראל בקבוץ (אחד) איש ואנשי ביתו ויקריבו בני ישראל קרבן לה' ויערב לו ויתיחסו בני ישראל למשפחותיהם ובצאת שלשה חדשים לנחמיה בן חושיאל בירושלים ויספדו אותו כל ישראל ויבכוהו ואחר כך תבוא חפצי בה אשת נתן בן דוד הנביא והאותות המגיעות האלה יהיה בשנה הששית לחדש החמישי הוא חדש אב בששה לחדש ידקור שידו את נחמיה ויצר לישראל מאד ויפוצו למדבר יהודה למלאות לאבל נחמיה (ויספדו אותו כל ישראל ויבכוהו) ואחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה ועוף לא יוכלו ליגע בה ולאחר אחד וארבעים יום יקברנו הקדוש ברוך הוא בקבורת בית יהודה ואני זרובבל הוספתי לשאול מטטרון שר הפנים על אדות נגיד ברית עם קדושים ויאמר לי העגל הזה הוא ירבץ [ויכרת] סעיפיה הכרך הזה הוא ננוה עיר הדמים והיא רומה רבתא ואמרתי לו אדוני עד מתי קץ ויבא וידבק בי ויאחז בידי ויביאני בית חלצות ויראני שם אבן שיש ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה אבן אחת דמות אשה ודמות פניה כאשה יפיפיה ויען המדבר אלי ויאמר האבן הזאת היא אשת הבליעל ובשעה שידעה אותו הבליעל ותהר ותלד את ארמילוס והיא תהיה ראש לכל עבודה זרה והדבר הזה בנבואת יי אל זרובבל ותצר נפשי בי מאד ואקום ראש המים ואתפלל שם ליי אלהי כל בשר וישלח מלאכו ועוד התפלה בתוך פי והפסק לא הפסקתי ואראהו ואדע כי הוא המדבר עמי את כל הדברים הראשונים ואכרע ...
(18) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
וזה דבר ה' אשר דבר מטטרון שר צבא ה' באמת אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים ועצת שלום תהיה בין שניהם וביום אחד ועשרים לחדש הראשון למלאת לירושלים תשע מאות ותשעים (שנה) תשועה לה' יבא מנחם בן עמיאל בימי ארמילס אשר תלד הצלם וילך מנחם בן עמיאל זה ונחמיה בן חושיאל ואליהו בן פינחס ויעמוד על הים הגדול וימשכו ויעלו כל הפגרים שנפלו בים מפני אויביהם ועל גלי הים הגדול וישליכם בעמק יהושפט כי שם יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הוא חדש אייר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת בתיהם ואת אהליהם בערבות יריחו על נחל השיטים ובשמונה עשר בו ירעשו ההרים והגבעות ותתנודד הארץ וכל אשר עליה והים וכל אשר בו ובאחד לחדש השלישי יבואו מתי מדבר ויעשו חבורות חבורות עם אחיהם על נחל השיטים ובשמונה עשר בו לחדש סיון יהיה רעש בבתים ובחומות ובמגדלים ותרגז הארץ ויושביה ומנחם בן עמיאל ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא וכל ישראל הקרובים והרחוקים והחיים אשר יחיים ה' יעלו לירושלם ובחדש אב בו ביום אשר ספדו על נחמיה ישמחו בו שמחה גדולה ויקרבו קרבן לה' אלהים וירח ה' את קרבן בניו וישמח בישראל מאד ויגל מאד ועמוד אש הקטורת אשר בהיכל ה' יעלה לצד השמים ויצא משיח ה' וכל ישראל אחריו ברגליהם ויעמדו לפני שערי ירושלים מול הר גריזים והאל הקדוש יעמוד בראש ההר והאימה תכבד על השמים ושמי השמים ועל המים ותנוביהם ועל ההרים ויסודותיהם ולא ימצא בכל בריה רוח ונשמה כי יעלה הקדוש ברוך הוא נגד הכל על הר הזיתים ויבקע ההר תחתיו וגלות ירושלים יעלו לראש הר הזיתים ותראינה ציון וירושלים ותאמר ציון מי ילד לי את אלה ואלה איפה הם (ישעיה מט כא) ויעל נחמיה לירושלים ויאמר הנה בניך אשר ילדת ואשר גלו ממך גילי מאד בת ציון הריעי' בת ירושלים הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך (שם נד ב) ויראני מטטרון הדובר בי את כל הדברים האלה ואת ירושלים בארכה ורחבה ...
(17) בתי מדרשות חלק ב - ספר זרובבל
ולאחר אחד וארבעים יום יקברנו הקדוש ברוך הוא בקבורת בית יהודה ואני זרובבל הוספתי לשאול מטטרון שר הפנים על אדות נגיד ברית עם קדושים ויאמר לי העגל הזה הוא ירבץ [ויכרת] סעיפיה הכרך הזה הוא ננוה עיר הדמים והיא רומה רבתא ואמרתי לו אדוני עד מתי קץ ויבא וידבק בי ויאחז בידי ויביאני בית חלצות ויראני שם אבן שיש ולה כפני בתולה אשר לא ידעה איש ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה אבן אחת דמות אשה ודמות פניה כאשה יפיפיה ויען המדבר אלי ויאמר האבן הזאת היא אשת הבליעל ובשעה שידעה אותו הבליעל ותהר ותלד את ארמילוס והיא תהיה ראש לכל עבודה זרה והדבר הזה בנבואת יי אל זרובבל ותצר נפשי בי מאד ואקום ראש המים ואתפלל שם ליי אלהי כל בשר וישלח מלאכו ועוד התפלה בתוך פי והפסק לא הפסקתי ואראהו ואדע כי הוא המדבר עמי את כל הדברים הראשונים ואכרע ואשתחוה לפניו ויוסף ויגע בי כפעם הראשון ויאמר אלי מה לך זרובבל אמרתי לו כי הבהילני רוח על משיח ה' ויאמר אלי חי ה' אשר שלחני כי עתה אגיד לך מעשה יי הוא הקדוש אומר לך והגד והודע לזרובבל עבדי אשר ישאל ויאמר גש נא ושים לבך לכל אשר תשמע מפי כי באמת אגיד לך את דבר ה' אלהים ויאמר לי מנחם בן עמיאל יבא בחדש ניסן פתאום בארבעה עשר בו ויבא ויעמוד על בקעת ארבאל אשר ליהושוע בן סרף ויצאו אליו כל חכמי ישראל הנשארים כי מעט יהיו מן השוסים אשר שוסו אותם ויען מנחם בן עמיאל ויאמר לזקנים אשר הוא משיח ה' אשר שלחני ה' לבשר אתכם ויביטו אליו הזקנים כי הוא נבזה ולבושו גלולה ותבער בו חמתו ויסר בגדיו מעליו וילבש בגדי נקם ויבא עמו אליהו הנביא וילכו יחדיו לירושלים ויקיצו נחמיה בן חושיאל הנדקר בשערי ירושלים וילכו כל ישראל ויראו אותו בבוא נחמיה עמו ויאמינו במנחם בן עמיאל: (הספר כולו דן במשיח)
(34) פרקי היכלות רבתי פרק לב אות ה
ה ואומר לי מי אתה אדנ"י ויאמר אלי אני מטטרו"ן שר צבא ה' וישם שמי כשמו ויראני איש כתינוק יפה ומיופה ויאמר אלי מטטרו"ן זהו משיח ה' וזה נולד לבית דוד ויצפנהו ה' להיות נגיד על ישראל וזהו מנחם בן עמיאל וזהו נולד בבית נבוכדנצר וישאהו רוח וישימהו בננוה עיר הדמים היא רומי עד עת קץ:
(35) פרקי היכלות רבתי פרק לג אות א
א ואשאל מה אותות שיעשה מנחם בן עמיאל ויאמר אלי מטטרו"ן ומיכאל שנה קודם שבוע אחת משגר הקדוש ברוך הוא שליח לישראל בבטח בשלוה בדיצה בעליצה ובעליזה הוא דור עני שאין לו זכות אלא עומדין ומתריזין כנגדם ומבזין אותם בשוקים וברחובות שקורין לסטים ומשומדים ואומרים עליו דברים שאין האוזן יכולה לשמוע:
(36) פרקי היכלות רבתי פרק לט אות א
א וארבעים שנה קודם שיבא משיח בן דוד ששמו מנחם בן עמיאל יבא נחמיה בן חושיאל איש לאפרים בן יוסף ויעמוד בירושלם ויתקבצו אליו כל ישראל שם יקבץ איש וביתו ויקריבו בני ישראל קרבן ויערב לה' ויתיחסו בני ישראל למשפחותם ולאחר ארבעים שנה לנחמיה בן חושיאל יעלה שידויי מלך פרס וידקור את נחמיה בן חושיאל בירושלם ויספדוהו כל ישראל בהספד גדול ובכי ואחר כך תבא אשת נתן הנביא בן דוד חפצי בה והאותות האלה מגיעות בחדש אב בששה לחדש ידקור שידויי מלך פרס את נחמיה בירושלם ויגע לישראל על אבל ויצר להם מאד ויפוצו למדבר ירושלם למלאות לאבל נחמיה אחד וארבעים יום תהיה נבלתו מושלכת בשערי ירושלם ואדם ובהמה וחיה ועופות לא יוכלו ליגע בו ולאחר ארבעים יום קוברו הקדוש ברוך הוא בקברות בית יהודה:
(37) פרקי היכלות רבתי פרק לט אות ד
ד ויאמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלהים דע כי מנחם בן עימיאל יבא בארבעה עשר בניסן ויעמד על בקעתי ויען ויאמר מנחם בן עמיאל לזקנים אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם:
(38) פרקי היכלות רבתי פרק מ אות ב
ב ויצא מנחם בן עמיאל בגימט' ארמילוס וילך הוא ונחמיה בן חושיאל ואליהו הנביא בן אלעזר בן אהרן הכהן ויעמדו ביחד על הים הגדול ויעשו ויעלו את הפגרים אשר נפלו בידי אויביהם ויעל גלי הים וישליכם אל נחל הסוטר כי יהיה משפט לרשעים ושמחה לצדיקים ובחדש השני הנזכר תעלה עדת קרח אשר פצתה האדמה ובלעה אותם ובדבר זה נענה והיה מפתח שמות כתורגמן אחד ואחד בשמו שם כתר שם חותם:
(49) ילקוט ראובני על התורה - פרשת ויחי
[אות צא]:
גור אריה יהודה מטרף בני עלית וגו'. גו"ר ארי"ה בגימטריא משי"ח ב"ן דו"ד, מטרף בני עלית ר"ת מנחם בן עמיאל
(51) ספר שבילי אמונה - הנתיב העשירי
ויביא עמו י' מלכים ויגלה ישראל פעם שנית למדברות וחפצי בה תעמוד בשער המזרח ויתר העם לא יכרת מן העיר ותהיה שם מלחמה בחדש אב ובניסן יבא משיח בן דוד ושמו מנחם בן עמיאל ועליו אמר משה שלח נא ביד תשלח. נא ביד תשלח בגימטריא זה מנחם בן עמיאל מלך המשיח. ויבאו עמו ז' רועים וח' נסיכי אדם ז' רועים ה' אברהם יצחק ויעקב ומשה ודוד ומשיח ואליהו הנביא וח' נסיכי אדם הם אדם שת מתשלח ישי שמואל צפניה עמוס מיכה. ואלה הט"ו הטהורי' והקדושים יחיו קודם כל המתים ויבאו אל המדבר אשר ברחו שם בני ישראל ומשרע"ה בראשם שנא' ויתא ראשי עם וידברו על לבם שנא' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם:
(53) ספר בני יששכר - מאמרי חדשי תמוז אב - מאמר א
והנה מקובל מן המקובלים הראשונים שמות תרין משיחין בן יוסף ובן דוד הם נחמיה בן חושיאל מנחם בן עמיאל, וכן יסד הפייטן בסליחות תשבי מנחם ונחמיה, והנה נחמי"ה ב"ן חושיא"ל מנח"ם ב"ן עמיא"ל אליה"ו בגימ' בראשי"ת, הנה הג' גואלים הללו נרמזים בהתחלת התורה לרמז בבוא הג' גואלים הללו אז ישמ"ח [אותיות משי"ח] י"י במעשיו [תהלים קד לא], והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה, לעיני כל ישראל בראשית ברא אלקים, רצ"ל לתיקון ולהאיר העינים של כנסת ישראל (היינו הב' חדשים הנ"ל שנקראו עיני"ם), הנה בראשי"ת (הג' גואלים הנ"ל) ברא אלקים, יבואו במהרה בימינו לגאלינו גאולת עולם:
(54) ספר אגרא דכלה (דפ"י) - דף יא/א
בראשית (בראשית א א), בו נרמזים הגואלים האחרונים העתידים לגאלינו במהרה בימינו, והן המה "נחמיה "בן "חושיאל "מנחם "בן "עמיאל "אליהו, בגימטריא "בראשית. נרמז זה אשר בתחילת הבריאה עלתה מחשבתו ית"ש הגואלים האחרונים, אשר על אותו הזמן נאמר (תהלים קד לא) "ישמח ("משיח) י"י במעשיו, שמח לא נאמר אלא "ישמח. והנה נעוץ סוף התורה בתחילתה "לעיני "כל "ישראל (דברים לד יב), רצ"ל להיות לעינים לכל ישראל עיני העדה (במדבר טו כד), "בראשית ברא אלהים, ברא הש"י אותן המנהיגים אשר הם מנין בראשי"ת, וכנ"ל:
(57) ספר שומר אמונים - מאמר הגאולה פרק י
ומובא (בפרקי היכלת הקדמון פרק ל"ט) משיח בן דוד מנחם בן עמיאל שמו, ומשיח בן אפרים שהוא משיח בן יוסף נחמיה בן חושיאל שמו, ואמר המלאך מט"ט לרבי עקיבא ואמר גשה נא אלי ואדבר לך דבר אלקים, דע כי מנחם בן עמיאל (הוא משיח בן דוד) יבא בי"ד בניסן ויעמוד על בקעתי, ויען ויאמר מנחם בן עמיאל להזקנים, אני הוא משיח ה' אשר שלחני לבשר אתכם, וכתב שם, קודם זה יבא משיח בן יוסף.
ויהא התגלות הראשון של משיח בן יוסף שמצפים במהרה בימינו שאין לו שום זמן מוגבל כלל. כי יכול להתגלות בכל חודש וחודש ובכל יום ויום ובכל רגע ממש, שעבור זה אנחנו מצפים ואומרים אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבא, וכן אומרים בשמונה עשרה כי לישועתך קוינו כל היום, והוא מצוה תדירית, ואם יהא לו זמן מוגבל אז אין זה מצוה תדירית, חס מלהזכיר לומר שכיון שעבר ניסן אין עוד לצפות בכל השנה, רק להתגלות הראשון של משיח אין לו שום זמן כלל, ופתאום יבוא אל היכלו האדון בלי הודע כלל.
http://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain.aspx?mishibbur=600018&mm15=002002040090%2004
בהחלט אין כל צורך להחליט אם צריך לאכול את הבשר לפני המרק או להיפך[טז].
אם אתה משיחיסט חבדי התמונה היא כמובן הרבה יותר אופטימית שכן במועד כתיבת מאמר זה עברו רק 9,222 ימים מאז הסתלקותו של המשיח שליט"א ולכן הסתברות שהרבי לא יתגלה תכף ומיד מחר ממש היא רק 99.989159% ומכאן שההסתברות לבואו המיידי של המלך המשיח כבר עומד על 0.010841%, כלומר סיכוי של אחד ליותר מאשר אחד לעשרת אלפים!
כל החישובים הללו מתבססים על ההנחה שאין בידינו מידע נוסף ושום תופעה אחרת אינה משפיעה על תוצאות החישוב. למשל, אם בחמישים ימי החול האחרונים חבדניק צעיר ומחייך פנה אלינו בבקשה להניח תפילין נוכל לחשב את הסיכוי שהוא יפנה אלינו גם מחר ולהסיק שרמת האיום עומדת על 98.077% לערך. זה האומדן הטוב ביותר כשאין בידינו מידע רלוונטי נוסף אבל התמונה תשתנה מהקצה עד הקצה אם היינו יודעים שמחר מתחילה חופשת בין הזמנים, שהצעיר החליט לנסוע ל-770 איסטערן פארקוויי או אפילו שלמחרת היום מתחילים מבצעי חג החנוכה.
גם לגבי המשיח יש בידינו מידע נוסף שעלול להשפיע על תוצאות החישובים: לגבי חב"ד ..... לגבי המשיח היותר מקובל .....
והמשיחיסטים של חב"ד, שגם הם מחשיבים את עצמם כיהודים לכל דבר ועניין, מצפים לשובו מאז שהוא נעלם מעין לפני 25 שנים לערך, ב-12 ביוני 1994
לפלס חשב על הבעיה הבאה: נניח שכל מה שידוע לנו על השמש היא שהיא זרחה מדי יום במהלך אלפי השנים האחרונות. מדוע, למעשה, אנו חושבים שהיא תזרח גם מחר?
מחר ובעזרתו נוכל להחליט אם יש ממש בהבטחות של חב"ד שטוענים שהמשיח יבוא 'תכף ומייד', אולי אפילו מחר או מחרתיים.אמוד את את ההסתברות שנקום מחר ליום בואו של המשיח דומה נוכל לחשב באותו אופן שאנו מחשבים את ההסתברות שמחר השמש לא תזרח.
באופן כללי אנחנו מחשבים את ההסתברות להתרחשותו של מאורע שאינו תלוי באירועים אחרים באופן הבא:
קודם הסיכוי לכך שהשמש לא תזרח מחר
אח"כ הסיכוי שהמשיח יבוא מחר
התמונה משתנה אם יש לנו ידע רלוונטי נוסף. במקרה של השמש תחזיות להשתנות השמש , להעלמות כדור הארץ או להפסקת סיבובו של כדור הארץ.
במקרה של המשיח: המשיח כבר חי בימי רבה בר בר חנה, כל המשיחים הקודמים התגלו כמשיחי שקר. אין 'זרע דוד'.
Formulation of the problem
Usually inferred from repeated observations: "The sun always rises in the east".
Usually not inferred from repeated observations: "If someone dies, it's never me".
In inductive reasoning, one makes a series of observations and infers a new claim based on them. For instance, from a series of observations that a woman walks her dog by the market at 8am on Monday, it seems valid to infer that next Monday she will do the same, or that, in general, the woman walks her dog by the market every Monday. That next Monday the woman walks by the market merely adds to the series of observations, it does not prove she will walk by the market every Monday. First of all, it is not certain, regardless of the number of observations, that the woman always walks by the market at 8am on Monday. In fact, Hume would even argue that we cannot claim it is "more probable", since this still requires the assumption that the past predicts the future. Second, the observations themselves do not establish the validity of inductive reasoning, except inductively. (Bertrand Russell illustrated this point in a story about a turkey, fed every morning without fail, who following the laws of induction concludes this will continue, but then his throat is cut on Thanksgiving day.)[3]
Ancient and early modern origins
Pyrrhonian skeptic Sextus Empiricus first questioned the validity of inductive reasoning, positing that a universal rule could not be established from an incomplete set of particular instances. He wrote:[4]
When they propose to establish the universal from the particulars by means of induction, they will effect this by a review of either all or some of the particulars. But if they review some, the induction will be insecure, since some of the particulars omitted in the induction may contravene the universal; while if they are to review all, they will be toiling at the impossible, since the particulars are infinite and indefinite.
The focus upon the gap between the premises and conclusion present in the above passage appears different from Hume's focus upon the circular reasoning of induction. However, Weintraub claims in The Philosophical Quarterly[5] that although Sextus's approach to the problem appears different, Hume's approach was actually an application of another argument raised by Sextus:[6]
Those who claim for themselves to judge the truth are bound to possess a criterion of truth. This criterion, then, either is without a judge's approval or has been approved. But if it is without approval, whence comes it that it is truthworthy? For no matter of dispute is to be trusted without judging. And, if it has been approved, that which approves it, in turn, either has been approved or has not been approved, and so on ad infinitum.
Although the criterion argument applies to both deduction and induction, Weintraub believes that Sextus's argument "is precisely the strategy Hume invokes against induction: it cannot be justified, because the purported justification, being inductive, is circular." She concludes that "Hume's most important legacy is the supposition that the justification of induction is not analogous to that of deduction." She ends with a discussion of Hume's implicit sanction of the validity of deduction, which Hume describes as intuitive in a manner analogous to modern foundationalism.
The Carvaka, a materialist and skeptic school of Indian philosophy, used the problem of induction to point out the flaws in using inference as a way to gain valid knowledge. They held that since inference needed an invariable connection between the middle term and the predicate, and further, that since there was no way to establish this invariable connection, that the efficacy of inference as a means of valid knowledge could never be stated.[7][8]
The 9th century Indian skeptic, Jayarasi Bhatta, also made an attack on inference, along with all means of knowledge, and showed by a type of reductio argument that there was no way to conclude universal relations from the observation of particular instances.[9][10]
Medieval writers such as al-Ghazali and William of Ockham connected the problem with God's absolute power, asking how we can be certain that the world will continue behaving as expected when God could at any moment miraculously cause the opposite.[11] Duns Scotus however argued that inductive inference from a finite number of particulars to a universal generalization was justified by "a proposition reposing in the soul, 'Whatever occurs in a great many instances by a cause that is not free, is the natural effect of that cause.'"[12] Some 17th-century Jesuits argued that although God could create the end of the world at any moment, it was necessarily a rare event and hence our confidence that it would not happen very soon was largely justified.[13]
David Hume
Few philosophers are as associated with induction as David Hume. He described the problem in An Enquiry concerning Human Understanding, §4, based on his epistemological framework. Here, "reason" refers to deductive reasoning and "induction" refers to inductive reasoning.
First, Hume ponders the discovery of causal relations, which form the basis for what he refers to as "matters of fact". He argues that causal relations are found not by reason, but by induction. This is because for any cause, multiple effects are conceivable, and the actual effect cannot be determined by reasoning about the cause; instead, one must observe occurrences of the causal relation to discover that it holds. For example, when one thinks of "a billiard ball moving in a straight line toward another",[14] one can conceive that the first ball bounces back with the second ball remaining at rest, the first ball stops and the second ball moves, or the first ball jumps over the second, etc. There is no reason to conclude any of these possibilities over the others. Only through previous observation can it be predicted, inductively, what will actually happen with the balls. In general, it is not necessary that causal relation in the future resemble causal relations in the past, as it is always conceivable otherwise; for Hume, this is because the negation of the claim does not lead to a contradiction.
Next, Hume ponders the justification of induction. If all matters of fact are based on causal relations, and all causal relations are found by induction, then induction must be shown to be valid somehow. He uses the fact that induction assumes a valid connection between the proposition "I have found that such an object has always been attended with such an effect" and the proposition "I foresee that other objects which are in appearance similar will be attended with similar effects".[15] One connects these two propositions not by reason, but by induction. This claim is supported by the same reasoning as that for causal relations above, and by the observation that even rationally inexperienced people can infer, for example, that touching fire causes pain. Hume challenges other philosophers to come up with a (deductive) reason for the connection. If a deductive justification for induction cannot be provided, then it appears that induction is based on an inductive assumption about the connection, which would be begging the question. Induction, itself, cannot validly explain the connection.
In this way, the problem of induction is not only concerned with the uncertainty of conclusions derived by induction, but doubts the very principle through which those uncertain conclusions are derived.[16]
Nelson Goodman's new riddle of induction
Main article: New riddle of induction
Nelson Goodman's Fact, Fiction, and Forecast presented a different description of the problem of induction in the chapter entitled "The New Riddle of Induction". Goodman proposed the new predicate "grue". Something is grue if and only if it has been (or will be, according to a scientific, general hypothesis[17][18]) observed to be green before a certain time t and blue after that time. The "new" problem of induction is, since all emeralds we have ever seen are both green and grue, why do we suppose that after time t we will find green but not grue emeralds? The problem here raised is that two different inductions will be true and false under the same conditions. In other words:
– Given the observations of a lot of green emeralds, someone using a common language will inductively infer that all emeralds are green (therefore, he will believe that any emerald he will ever find will be green, even after time t).
– Given the same set of observations of green emeralds, someone using the predicate "grue" will inductively infer that all emeralds, which will be observed after t, will be blue, despite the fact that he observed only green emeralds so far.
Goodman, however, points out that the predicate "grue" only appears more complex than the predicate "green" because we have defined grue in terms of blue and green. If we had always been brought up to think in terms of "grue" and "bleen" (where bleen is blue before time t, or green thereafter), we would intuitively consider "green" to be a crazy and complicated predicate. Goodman believed that which scientific hypotheses we favour depend on which predicates are "entrenched" in our language.
W.V.O. Quine offers a practicable solution to this problem[19] by making the metaphysical claim that only predicates that identify a "natural kind" (i.e. a real property of real things) can be legitimately used in a scientific hypothesis.
Notable interpretations
Hume
See also: David Hume on the problem of induction
Although induction is not made by reason, Hume observes that we nonetheless perform it and improve from it. He proposes a descriptive explanation for the nature of induction in §5 of the Enquiry, titled "Skeptical solution of these doubts". It is by custom or habit that one draws the inductive connection described above, and "without the influence of custom we would be entirely ignorant of every matter of fact beyond what is immediately present to the memory and senses."[20] The result of custom is belief, which is instinctual and much stronger than imagination alone.[21]
David Stove and Donald Williams
David Stove's argument for induction, based on the statistical syllogism, was presented in the Rationality of Induction and was developed from an argument put forward by one of Stove's heroes, the late Donald Cary Williams (formerly Professor at Harvard) in his book The Ground of Induction.[22] Stove argued that it is a statistical truth that the great majority of the possible subsets of specified size (as long as this size is not too small) are similar to the larger population to which they belong. For example, the majority of the subsets which contain 3000 ravens which you can form from the raven population are similar to the population itself (and this applies no matter how large the raven population is, as long as it is not infinite). Consequently, Stove argued that if you find yourself with such a subset then the chances are that this subset is one of the ones that are similar to the population, and so you are justified in concluding that it is likely that this subset "matches" the population reasonably closely. The situation would be analogous to drawing a ball out of a barrel of balls, 99% of which are red. In such a case you have a 99% chance of drawing a red ball. Similarly, when getting a sample of ravens the probability is very high that the sample is one of the matching or "representative" ones. So as long as you have no reason to think that your sample is an unrepresentative one, you are justified in thinking that probably (although not certainly) that it is.[23]
Karl Popper
Karl Popper, a philosopher of science, sought to solve the problem of induction.[24][25] He argued that science does not use induction, and induction is in fact a myth.[26] Instead, knowledge is created by conjecture and criticism.[27] The main role of observations and experiments in science, he argued, is in attempts to criticize and refute existing theories.[28]
According to Popper, the problem of induction as usually conceived is asking the wrong question: it is asking how to justify theories given they cannot be justified by induction. Popper argued that justification is not needed at all, and seeking justification "begs for an authoritarian answer". Instead, Popper said, what should be done is to look to find and correct errors.[29] Popper regarded theories that have survived criticism as better corroborated in proportion to the amount and stringency of the criticism, but, in sharp contrast to the inductivist theories of knowledge, emphatically as less likely to be true.[30] Popper held that seeking for theories with a high probability of being true was a false goal that is in conflict with the search for knowledge. Science should seek for theories that are most probably false on the one hand (which is the same as saying that they are highly falsifiable and so there are lots of ways that they could turn out to be wrong), but still all actual attempts to falsify them have failed so far (that they are highly corroborated).
Wesley C. Salmon criticizes Popper on the grounds that predictions need to be made both for practical purposes and in order to test theories. That means Popperians need to make a selection from the number of unfalsified theories available to them, which is generally more than one. Popperians would wish to choose well-corroborated theories, in their sense of corroboration, but face a dilemma: either they are making the essentially inductive claim that a theory's having survived criticism in the past means it will be a reliable predictor in the future; or Popperian corroboration is no indicator of predictive power at all, so there is no rational motivation for their preferred selection principle.[31]
David Miller has criticized this kind of criticism by Salmon and others because it makes inductivist assumptions.[32] Popper does not say that corroboration is an indicator of predictive power. The predictive power[according to whom?] is in the theory itself, not in its corroboration. The rational motivation for choosing a well-corroborated theory is that it is simply easier to falsify: Well-corroborated means that at least one kind of experiment (already conducted at least once) could have falsified (but did not actually falsify) the one theory, while the same kind of experiment, regardless of its outcome, could not have falsified the other. So it is rational to choose the well-corroborated theory: It may not be more likely to be true, but if it is actually false, it is easier to get rid of when confronted with the conflicting evidence that will eventually turn up. Accordingly, it is wrong to consider corroboration as a reason, a justification for believing in a theory or as an argument in favor of a theory to convince someone who objects to it.[33]
Sunrise problem
From Wikipedia, the free encyclopedia
|
This article possibly contains original research. Please improve it by verifying the claims made and adding inline citations. Statements consisting only of original research should be removed. (June 2008) (Learn how and when to remove this template message) |
The sunrise problem can be expressed as follows: "What is the probability that the sun will rise tomorrow?" The sunrise problem illustrates the difficulty of using probability theory when evaluating the plausibility of statements or beliefs.
According to the Bayesian interpretation of probability, probability theory can be used to evaluate the plausibility of the statement, "The sun will rise tomorrow." We just need a hypothetical random process that determines whether the sun will rise tomorrow or not. Based on past observations, we can infer the parameters of this random process, and from there evaluate the probability that the sun will rise tomorrow.
Contents
One sun, many days
The sunrise problem was first introduced in the 18th century by Pierre-Simon Laplace, who treated it by means of his rule of succession.[1] Let p be the long-run frequency of sunrises, i.e., the sun rises on 100 × p% of days. Prior to knowing of any sunrises, one is completely ignorant of the value of p. Laplace represented this prior ignorance by means of a uniform probability distribution on p. Thus the probability that p is between 20% and 50% is just 30%. This must not be interpreted to mean that in 30% of all cases, p is between 20% and 50%. Rather, it means that one's state of knowledge (or ignorance) justifies one in being 30% sure that the sun rises between 20% of the time and 50% of the time. Given the value of p, and no other information relevant to the question of whether the sun will rise tomorrow, the probability that the sun will rise tomorrow is p. But we are not "given the value of p". What we are given is the observed data: the sun has risen every day on record. Laplace inferred the number of days by saying that the universe was created about 6000 years ago, based on a young-earth creationist reading of the Bible. To find the conditional probability distribution of p given the data, one uses Bayes theorem, which some call the Bayes–Laplace rule. Having found the conditional probability distribution of p given the data, one may then calculate the conditional probability, given the data, that the sun will rise tomorrow. That conditional probability is given by the rule of succession. The plausibility that the sun will rise tomorrow increases with the number of days on which the sun has risen so far. Specifically, assuming p has an a-priori distribution that is uniform over the interval [0,1], and that, given the value of p, the sun independently rises each day with probability p, the desired conditional probability is:
P[{sun rises tomorrow} | {it has risen k times previously}] = .
By this formula, if one has observed the sun rising 10000 times previously, the probability it rises the next day is . Expressed as a percentage, this is approximately a chance.
However, Laplace recognized this to be a misapplication of the rule of succession through not taking into account all the prior information available immediately after deriving the result:
“ |
But this number [the probability of the sun coming up tomorrow] is far greater for him who, seeing in the totality of phenomena the principle regulating the days and seasons, realizes that nothing at present moment can arrest the course of it. |
” |
It is noted by Jaynes & Bretthorst (2003) that Laplace's warning had gone unheeded by workers in the field.[2]
A reference class problem arises: the plausibility inferred will depend on whether we take the past experience of one person, of humanity, or of the earth. A consequence is that each referent would hold different plausibility of the statement. In Bayesianism, any probability is a conditional probability given what one knows. That varies from one person to another.
One day, many suns
Alternatively, one could say that a sun is selected from all the possible stars every day, being the star that one sees in the morning. The plausibility of the "sun will rise tomorrow" (i.e., the probability of that being true) will then be the proportion of stars that do not "die", e.g., by becoming novae, and so failing to "rise" on their planets (those that still exist, irrespective of the probability that there may then be none, or that there may then be no observers).
One faces a similar reference class problem: which sample of stars should one use. All the stars? The stars with the same age as the sun? The same size?
Mankind's knowledge of star formations will naturally lead one to select the stars of same age and size, and so on, to resolve this problem. In other cases, one's lack of knowledge of the underlying random process then makes the use of Bayesian reasoning less useful. Less accurate, if the knowledge of the possibilities is very unstructured, thereby necessarily having more nearly uniform prior probabilities (by the principle of indifference). Less certain too, if there are effectively few subjective prior observations, and thereby a more nearly minimal total of pseudocounts, giving fewer effective observations, and so a greater estimated variance in expected value, and probably a less accurate estimate of that value.
https://en.wikipedia.org/wiki/Rule_of_succession
Statement of the rule of succession
If we repeat an experiment that we know can result in a success or failure, n times independently, and get s successes, then what is the probability that the next repetition will succeed?
More abstractly: If X1, ..., Xn+1 are conditionally independent random variables that each can assume the value 0 or 1, then, if we know nothing more about them,
Interpretation
Since we have the prior knowledge that we are looking at an experiment for which both success and failure are possible, our estimate is as if we had observed one success and one failure for sure before we even started the experiments. In a sense we made n + 2 observations (known as pseudocounts) with s+1 successes. Although this may seem the simplest and most reasonable assumption, which also happens to be true, it still requires a proof. Indeed, assuming a pseudocount of one per possibility is one way to generalise the binary result, but has unexpected consequences — see Generalization to any number of possibilities, below.
Nevertheless, if we had not known from the start that both success and failure are possible, then we would have had to assign
But see Mathematical details, below, for an analysis of its validity. In particular it is not valid when , or .
If the number of observations increases, and get more and more similar, which is intuitively clear: the more data we have, the less importance should be assigned to our prior information.
Historical application to the sunrise problem
Laplace used the rule of succession to calculate the probability that the sun will rise tomorrow, given that it has risen every day for the past 5000 years. One obtains a very large factor of approximately 5000 × 365.25, which gives odds of 1826251:1 in favour of the sun rising tomorrow.
However, as the mathematical details below show, the basic assumption for using the rule of succession would be that we have no prior knowledge about the question whether the sun will or will not rise tomorrow, except that it can do either. This is not the case for sunrises.
Laplace knew this well, and he wrote to conclude the sunrise example: “But this number is far greater for him who, seeing in the totality of phenomena the principle regulating the days and seasons, realizes that nothing at the present moment can arrest the course of it.”[citation needed] Yet Laplace was ridiculed for this calculation; his opponents[who?] gave no heed to that sentence, or failed to understand its importance.[citation needed]
In the 1940s, Rudolf Carnap investigated a probability-based theory of inductive reasoning, and developed measures of degree of confirmation, which he considered as alternatives to Laplace's rule of succession.[2][3] See also New riddle of induction#Carnap.
Mathematical details
The proportion p is assigned a uniform distribution to describe the uncertainty about its true value. (This proportion is not random, but uncertain. We assign a probability distribution to p to express our uncertainty, not to attribute randomness to p. But this amounts, mathematically, to the same thing as treating p as if it were random).
Let Xi be 1 if we observe a "success" on the ith trial, otherwise 0, with probability p of success on each trial. Thus each X is 0 or 1; each X has a Bernoulli distribution. Suppose these Xs are conditionally independent given p.
Bayes' theorem says that to find the conditional probability distribution of p given the data Xi, i = 1, ..., n, one multiplies the "prior" (i.e., marginal) probability measure assigned to p by the likelihood function
where s = x1 + ... + xn is the number of "successes" and n is of course the number of trials, and then normalizes, to get the "posterior" (i.e., conditional on the data) probability distribution of p. (We are using capital X to denote a random variable and lower-case x either as the dummy in the definition of a function or as the data actually observed.)
The prior probability density function that expresses total ignorance of p except for the certain knowledge that it is neither 1 nor 0 (i.e., that we know that the experiment can in fact succeed or fail) is equal to 1 for 0 < p < 1 and equal to 0 otherwise. To get the normalizing constant, we find
(see beta function for more on integrals of this form).
The posterior probability density function is therefore
This is a beta distribution with expected value
Since the conditional probability for success in the next experiment, given the value of p, is just p, the law of total probability tell us that the probability of success in the next experiment is just the expected value of p. Since all of this is conditional on the observed data Xi for i = 1, ..., n, we have
The same calculation can be performed with the prior that expresses total ignorance of p, including ignorance with regards to the question whether the experiment can succeed, or can fail. This prior, except for a normalizing constant, is 1/(p(1 − p)) for 0 ≤ p ≤ 1 and 0 otherwise.[4] If the calculation above is repeated with this prior, we get
Thus, with the prior specifying total ignorance, the probability of success is governed by the observed frequency of success. However, the posterior distribution that led to this result is the Beta(s,n − s) distribution, which is not proper when s = n or s = 0 (i.e. the normalisation constant is infinite when s = 0 or s = n). This means that we cannot use this form of the posterior distribution to calculate the probability of the next observation succeeding when s = 0 or s = n. This puts the information contained in the rule of succession in greater light: it can be thought of as expressing the prior assumption that if sampling was continued indefinitely, we would eventually observe at least one success, and at least one failure in the sample. The prior expressing total ignorance does not assume this knowledge.
To evaluate the "complete ignorance" case when s = 0 or s = n can be dealt with by first going back to the hypergeometric distribution, denoted by . This is the approach taken in Jaynes(2003). The binomial can be derived as a limiting form, where in such a way that their ratio remains fixed. One can think of as the number of successes in the total population, of size
The equivalent prior to is , with a domain of . Working conditional to means that estimating is equivalent to estimating , and then dividing this estimate by . The posterior for can be given as:
And it can be seen that, if s = n or s = 0, then one of the factorials in the numerator cancels exactly with one in the denominator. Taking the s = 0 case, we have:
Adding in the normalising constant, which is always finite (because there is no singularities in the range of the posterior, and there are a finite number of terms) gives:
So the posterior expectation for is:
An approximate analytical expression for large N is given by first making the approximation to the product term:
and then replacing the summation in the numerator with an integral
The same procedure is followed for the denominator, but the process is a bit more tricky, as the integral is harder to evaluate
where ln is the natural logarithm plugging in these approximations into the expectation gives
where the base 10 logarithm has been used in the final answer for ease of calculation. For instance if the population is of size 10k then probability of success on the next sample is given by:
So for example, if the population be on the order of tens of billions, so that k = 10, and we observe n = 10 results without success, then the expected proportion in the population is approximately 0.43%. If the population is smaller, so that n = 10, k = 5 (tens of thousands), the expected proportion rises to approximately 0.86%, and so on. Similarly, if the number of observations is smaller, so that n = 5, k = 10, the proportion rise to approximately 0.86% again.
This probability has no lower bound, and can be made arbitrarily small for larger and larger choices of N, or k. This means that the probability depends on the size of the population from which one is sampling. In passing to the limit of infinite N (for the simpler analytic properties) we are "throwing away" a piece of very important information. Note that this ignorance relationship only holds as long as only no successes are observed. It is correspondingly revised back to the observed frequency rule as soon as one success is observed. The corresponding results are found for the s=n case by switching labels, and then subtracting the probability from 1.
Generalization to any number of possibilities
This section gives a heuristic derivation to that given in Probability Theory: The Logic of Science.[5]
The rule of succession has many different intuitive interpretations, and depending on which intuition one uses, the generalisation may be different. Thus, the way to proceed from here is very carefully, and to re-derive the results from first principles, rather than to introduce an intuitively sensible generalisation. The full derivation can be found in Jaynes' book, but it does admit an easier to understand alternative derivation, once the solution is known. Another point to emphasise is that the prior state of knowledge described by the rule of succession is given as an enumeration of the possibilities, with the additional information that it is possible to observe each category. This can be equivalently stated as observing each category once prior to gathering the data. To denote that this is the knowledge used, an Im is put as part of the conditions in the probability assignments.
The rule of succession comes from setting a binomial likelihood, and a uniform prior distribution. Thus a straightforward generalisation is just the multivariate extensions of these two distributions: 1)Setting a uniform prior over the initial m categories, and 2) using the multinomial distribution as the likelihood function (which is the multivariate generalisation of the binomial distribution). It can be shown that the uniform distribution is a special case of the Dirichlet distribution with all of its
Dirichlet distribution is the conjugate prior for the multinomial distribution, which means that the posterior distribution is also a Dirichlet distribution with different parameters. Let pi denote the probability that category i will be observed, and let ni denote the number of times category i (i = 1, ..., m) actually was observed. Then the joint posterior distribution of the probabilities p1, ..., pm is given by;
To get the generalised rule of succession, note that the probability of observing category i on the next observation, conditional on the pi is just pi, we simply require its expectation. Letting Ai denote the event that the next observation is in category i (i = 1, ..., m), and let n = n1 + ... + nm be the total number of observations made. The result, using the properties of the dirichlet distribution is:
This solution reduces to the probability that would be assigned using the principle of indifference before any observations made (i.e. n = 0), consistent with the original rule of succession. It also contains the rule of succession as a special case, when m = 2, as a generalisation should.
Because the propositions or events Ai are mutually exclusive, it is possible to collapse the m categories into 2. Simply add up the Ai probabilities that correspond to "success" to get the probability of success. Supposing that this aggregates c categories as "success" and m-c categories as "failure". Let s denote the sum of the relevant ni values that have been termed "success". The probability of "success" at the next trial is then:
which is different from the original rule of succession. But note that the original rule of succession is based on I2, whereas the generalisation is based on Im. This means that the information contained in Im is different from that contained in I2. This indicates that mere knowledge of more than two outcomes we know are possible is relevant information when collapsing these categories down to just two. This illustrates the subtlety in describing the prior information, and why it is important to specify which prior information one is using.
Further analysis
A good model is essential (i.e., a good compromise between accuracy and practicality). To paraphrase Laplace on the sunrise problem: Although we have a huge number of samples of the sun rising, there are far better models of the sun than assuming it has a certain probability of rising each day, e.g., simply having a half-life.
Given a good model, it is best to make as many observations as practicable, depending of the expected reliability of prior knowledge, cost of observations, time and resources available, and accuracy required.
One of the most difficult aspects of the rule of succession is not the mathematical formulas, but answering the question: When does the rule of succession apply? In the generalisation section, it was noted very explicitly by adding the prior information Im into the calculations. Thus, when all that is known about a phenomenon is that there are m known possible outcomes prior to observing any data, only then does the rule of succession apply. If the rule of succession is applied in problems where this does not accurately describe the prior state of knowledge, then it may give counter-intuitive results. This is not because the rule of succession is defective, but that it is effectively answering a different question, based on different prior information.
In principle (see Cromwell's rule), no possibility should have its probability (or its pseudocount) set to zero, since nothing in the physical world should be assumed strictly impossible (though it may be)—even if contrary to all observations and current theories. Indeed, Bayes rule takes absolutely no account of an observation previously believed to have zero probability—it is still declared impossible. However, only considering the a fixed set of the possibilities is an acceptable route, one just needs to remember that the results are conditional on (or restricted to) the set being considered, and not some "universal" set. In fact Larry Bretthorst [6] shows that including the possibility of "something else" into the hypothesis space makes no difference to the relative probabilities of the other hypothesis - it simply renormalises them to add up to a value less than 1. Until "something else" is specified, the likelihood function conditional on this "something else" is indeterminate, for how is one to determine ?. Thus no updating of the prior probability for "something else" can occur until it is more accurately defined.
However, it is sometimes debatable whether prior knowledge should affect the relative probabilities, or also the total weight of the prior knowledge compared to actual observations. This does not have a clear cut answer, for it depends on what prior knowledge one is considering. In fact, an alternative prior state of knowledge could be of the form "I have specified m potential categories, but I am sure that only one of them is possible prior to observing the data. However, I do not know which particular category this is." A mathematical way to describe this prior is the dirichlet distribution with all parameters equal to m−1, which then gives a pseudocount of 1 to the denominator instead of m, and adds a pseudocount of m−1 to each category. This gives a slightly different probability in the binary case of .
Prior probabilities are only worth spending significant effort estimating when likely to have significant effect. They may be important when there are few observations — especially when so few that there have been few, if any, observations of some possibilities – such as a rare animal, in a given region. Also important when there are many observations, where it is believed that the expectation should be heavily weighted towards the prior estimates, in spite of many observations to the contrary, such as for a roulette wheel in a well-respected casino. In the latter case, at least some of the pseudocounts may need to be very large. They are not always small, and thereby soon outweighed by actual observations, as is often assumed. However, although a last resort, for everyday purposes, prior knowledge is usually vital. So most decisions must be subjective to some extent (dependent upon the analyst and analysis used).
https://www.quora.com/What-are-the-odds-of-the-sun-not-rising-tomorrow
אני יודע, כמובן, שהשמש אינה 'זורחת' ואשליית הזריחה נובעת מסיבובה של הארץ סביב צירה. המדענים חושבים שהארץ סובבת סביב צירה כבר למעלה מ-4.5 מיליארד שנה אבל בשאיפה להתאים את הדיון למכנה המשותף הנמוך ביותר בחרתי לוותר על ההערכות של המדענים ולהיצמד למושגים ולערכים של עולם התורה.
בספר 'מאמרי אדמו"ר הזקן על התורה והמועדים - בראשית שמות', דף תי"ט עד דף תכ"ג, בדברים שמתחילים במילים 'ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים.'
[ה] 'התעוררנו' – זו לשונו הרגילה של ר' משה דה ליאון בספריו העבריים.
[ו] אמנם המשך הקטע עוסק בסוד הגאולה לפי אותיות שם הויה, אבל כאן רומז הכותב לסוד אחר, פשוט ממנו, שכבר דרש בו בעבר, ולא ברור למה הכוונה. אולי כוונתו לשם בן ע"ב אותיות שהיה חקוק על מטה משה (תיאור הגאולה העתידה נסמך על-פי-רוב לתיאור יציאת מצרים), הרמוז, כנראה, קודם לכן (ח ע"ב) בדבריו על העטרה שהתעטר בה הקדוש-ברוך-הוא בזמן יציאת מצרים, ובה עתיד להתעטר מלך המשיח (עניין זה פותח באידרא רבא לעניין הרוח העתידה לחול על ראש המשיח; ראה להלן, עמ' 172). לעניין שם בן ע"ב שבו יצאו ישראל ממצרים ראה ח"ב, נב ע"א; המקורות לעניין השם הם בספרות הגאונים ובפירוש רש"י למסכת סוכה מה ע"א. אפשרות אחרת היא, שכוונתו למה שנאמר קודם: 'ובזמנא דיעתר קב"ה לאתקנא עלמיי ואתנהירו אתוון דשמיה בשלימו יו"ד בה"א וא"ו בה"א למהוי כלא בשלימו חד' (ח ע"א). גם כאן מופיע הפועל 'יתער' בקשר לגאולה (ראה ההערה שלאחר זו), ואם כך, 'אתוון דשמא קדישא' אינן אלא ארבע האותיות של השם המפורש.
[ז] היא 'אתערותא דלעילא', שבעזרתה בלבד (בלא 'אתערותא דלתתא') יצאו ישראל ממצרים, כמבואר בזוהר בכמה מקומות (כגון ח"ב, מז ע"ב).
[ח] זו המשמעות בלשון הזוהר של המבנה: אית + שם הפועל, וזאת בהשפעת הלשונות הרומאניות (בעקבות הגירונדיווּם הלאטיני). בלשון התלמוד יש למבנה זה משמעות של אפשרות ולא של חובה (וכבר העיר על כך ג' שלום). על היחס האמביוואלנטי של רשב"י בזוהר כלפי גילוי הסודות ראה להלן, עמ' 145-144.